חוקרים מ-UCLA ומקונסורציום בינלאומי יצרו מודלים מתמטיים אשר לפי רמת המתילציה של DNA מעריכים במדויק את גיל הרקמות אצל 185 מיני יונקים — מעכברים ועד לווייתנים. "שעון היונקים הכללי" הזה פועל בדיוק גבוה (r > 0.96) ומראה שתוחלת החיים המרבית של המין מתאמתת עם אופי הסימנים האפיגנטיים שנוצרו עוד בתקופת ההתפתחות העוברית.
הגילוי חשוב דווקא עכשיו: הוא מספק כלי להשוואת תהליכי ההזדקנות בין מינים שונים ולבחינת התערבויות במודלים שבהם ניסויים ישירים בבני אדם אינם אפשריים. בו בזמן הוא מעמיד בספק את התפיסה של הזדקנות כהצטברות אקראית של נזקים — הנתונים מצביעים על תוכנית שמרנית מבחינה אבולוציונית הקשורה להתפתחות.
עוד בשנת 2013 הציע סטיב הורבאט את השעונים האפיגנטיים הראשונים לבני אדם. העבודה החדשה נשענת על מאגר של יותר מ-15 אלף דגימות רקמה מ-348 מינים, שנאספו בידי כמעט מאתיים מדענים. במאמרים ב-Science וב-Nature Aging (2023) הוכח שהמתילציה באזורים מסוימים של ה-DNA משתנה באופן צפוי עם הגיל בכל היונקים, ושפרופילים הקשורים לתוחלת החיים המרבית של המין נבדלים מאלה המשקפים סיכון תמותה אישי.
החוזק של המחקר הוא בהיקף ובשחזוריות: השעון מנבא גיל גם אצל מינים ארוכי חיים ומתאמת עם סיכון תמותה בבני אדם ובעכברים. החולשה — עדיין אין הוכחה שהתערבות בסימנים אלה אכן מאריכה חיים בבני אדם; הנתונים על השפעת הגבלת קלוריות או מוטציות בציר הסומטוטרופי הם ראשוניים ודורשים בדיקה נוספת. החוקרים מציינים אינטרסים פטנטיים: הורבאט ועמיתיו קשורים ל-Epigenetic Clock Development Foundation והגישו בקשות לפטנט על טכנולוגיית מערכי מתילציה.
תארו לעצמכם מפת תבליט: אצל מינים ארוכי חיים המתילציה יוצרת "פסגות ועמקים" ברורים, שנוצרו במשך תקופות התפתחות ארוכות; אצל קצרי החיים — נוף שטוח, שבו התאים עוברים במהירות את שלבי ההבשלה. האנלוגיה הזו עוזרת להבין מדוע השעון האפיגנטי קולט לא רק גיל כרונולוגי אלא גם הבדלים אבולוציוניים באסטרטגיות חיים.
העבודה מראה שההזדקנות ביונקים היא המשך של תוכניות ההתפתחות, ולא רק בלאי. נשארת פתוחה השאלה עד כמה ניתן לאפנן מנגנונים שמרניים אלה בלי לפגוע בתהליכים אחרים, ואילו מסגרות אתיות יידרשו בהעברת ממצאים כאלה לפרקטיקה הקלינית.
