כאשר משהו כואב, מגרד או דלקתי, התגובה הטבעית היא להסיח את הדעת. לעבור לטלפון, לשיחה או לסרט, ובלבד שנרגיש פחות את האות הלא נעים. עם זאת, מחקר חדש של מדענים ישראלים מראה אפקט בלתי צפוי: תשומת לב לתחושות עשויה לא להחמיר את הדלקת, אלא לעזור לגוף לווסת אותה.
המחקר, שפורסם ב- Nature Human Behaviour, נערך על ידי מדעני אוניברסיטת בר-אילן בהובלת נופר מזרחי במעבדה של לירון רוזנקרנץ. בשלושה ניסויים השתתפו 57 מתנדבים בריאים. המדענים עוררו דלקת עור זמנית קלה באמצעות היסטמין, ולאחר מכן התבקשו המשתתפים או להתבונן בתשומת לב בתחושות באזור זה — גירוד, צריבה, חום — או להסיח את דעתם באמצעות סרטונים ומשימות שונות.
התוצאה התבררה כפרדוקסלית. כאשר אנשים התרכזו באזור המודלק, הם חשו אותו בעוצמה רבה יותר, אך הדלקת עצמה הייתה קטנה יותר. באחד הניסויים, גודל השלפוחית הממוצע היה כ-3.5 מ"מ תחת תשומת לב ממוקדת לעומת 5 מ"מ בעת הסחת דעת. אצל כ-90% מהמשתתפים התגובה הדלקתית הייתה חזקה יותר דווקא כאשר הם הסיחו את דעתם. ההבדלים הופיעו כבר לאחר מספר דקות. זוהי תצפית חשובה: להרגיש את הדלקת בעוצמה רבה יותר ולסבול מדלקת חזקה יותר אינם היינו הך.
הסבר אפשרי קשור לאינטרוספציה — היכולת של המוח לתפוס את המצב הפנימי של הגוף. פעימות לב, נשימה, טמפרטורה, מתח, כאב וגירוד מעבירים למוח ללא הרף מידע על המתרחש בתוך הגוף. אך המוח אינו רק מקבל את ההודעות הללו. הוא משתמש בהן כדי לנהל תהליכים פיזיולוגיים.
במובן זה, הקשר בין המוח לגוף אינו מזכיר העברת מידע חד-כיוונית, אלא דיאלוג מתמשך:
גוף - מוח - הערכת מצב - אות מווסת - גוף.
על ידי הפניית תשומת לב לאזור מסוים, ייתכן שאנו מעלים את החשיבות של האות המגיע ממנו. המוח מקבל מידע מדויק יותר על המתרחש ויכול להתאים את תגובת הגוף בהתאם.
החוקרים מצאו סימנים לשני מנגנונים בו-זמנית. הראשון קשור לאותות חושיים המגיעים מהרקמה המודלקת. השני, ככל הנראה, פועל מלמעלה למטה — מהמוח אל הגוף. גם כאשר הפחיתו את רגישות העור באמצעות הרדמה מקומית, השפעת תשומת הלב לא נעלמה לחלוטין.
בו-זמנית השתנתה השונות בקצב הלב, מה שמעיד על מעורבות אפשרית של מערכת העצבים האוטונומית, כולל המערכת הפאראסימפתטית. זה לא מוכיח ישירות שהתודעה "מכבה" את הדלקת, אך מראה היטב עד כמה תשומת לב, מערכת העצבים והוויסות החיסוני שלובים זה בזה.
עבור מדעי התודעה עולה כאן שאלה מעניינת במיוחד. התרגלנו להפריד בין תהליכים מודעים לפיזיולוגיה אוטומטית: תשומת לב ותפיסה שייכות לתודעה, בעוד שהמערכת החיסונית פועלת מעצמה. אך מחקרים מסוג זה הופכים את הגבול הזה לפחות ופחות מובן מאליו.
מנקודת מבט של עיבוד חזוי, המוח בונה ללא הרף מודל של מצב הגוף, משווה אותו לאותות המגיעים ומתאים את פעולת המערכות הפנימיות. תשומת לב יכולה להעלות את הדיוק של אות גופני מסוים, ולהפוך תחושה סובייקטיבית לחלק ממשוב פיזיולוגי.
כמובן, המחקר עדיין מוגבל מאוד. השתתפו בו רק 57 אנשים בריאים, ונחקרה דלקת עור קצרת מועד שנגרמה באופן מלאכותי. אין להשליך את התוצאות באופן אוטומטי על כאב כרוני, מחלות אוטואימוניות, פצעים מזוהמים או דלקת כרונית.
אך העבודה מעלה שאלה מעניינת: האם להרגיש פחות תמיד אומר שהגוף מרגיש טוב יותר?
ייתכן שכאב, גירוד ותחושות פנימיות אחרות אינם סתם רעש לא נעים שהמוח רוצה להשתיק. הם עשויים להיות חלק ממערכת תקשורת עתיקה בין מערכת העצבים לגוף.
ואז היכולת להרגיש במודע את המתרחש בתוכנו מקבלת משמעות אחרת. אנחנו לא רק צופים בגוף. בתנאים מסוימים, תשומת הלב עצמה יכולה להפוך לחלק מהתהליך שבאמצעותו הגוף מווסת ומשקם את עצמו.
