לעיתים הדבר הקשה ביותר בחיים אינו הרגשות עצמם, אלא הניסיונות הבלתי פוסקים לברוח מהם. מחקר בינלאומי חדש מראה כי תרגילי נשימה מסוימים עשויים להחליש זמנית את מנגנון ההימנעות הפנימי הזה, ובכך לתרום לשיפור המצב הפסיכולוגי.
במחקר השתתפו 324 בני אדם מ-23 מדינות, שעברו סשנים של נשימה מאומצת (high-ventilation breathwork). לאחר התרגול, המשתתפים מילאו מספר שאלונים פסיכולוגיים מתוקפים. הניתוח העלה דפוס מסקרן: ככל שהאדם חווה בעוצמה רבה יותר מצב תודעתי משונה במהלך סשן הנשימה, כך הוא שאף פחות להימנע ממחשבות ומרגשות לא נעימים. הפחתה כזו בהימנעות, בתורה, הייתה קשורה לרמה גבוהה יותר של רווחה נפשית סובייקטיבית.
העבודה פורסמה ב-30 ביולי 2026 בכתב העת Frontiers in Psychology. המחברות, לנה ארדמן ועמיתיה מאוניברסיטאות פוטסדאם וברלין, השתמשו בסולמות מדעיים מוכרים להערכת מצבי תודעה משונים (11D-ASC), הימנעות מחוויה (APEQ-S) ורווחה פסיכולוגית (WEMWBS). ניתוח סטטיסטי הראה קשר עקבי בין עומק המצב הנחווה, הפחתת ההימנעות ותחושת הרווחה הנפשית.
עניין מיוחד מעוררת העובדה שהאפקט החזק ביותר לא היה קשור רק לעוצמתן של חוויות יוצאות דופן, אלא דווקא למרכיבים המאושרים והחיוביים שלהן. דווקא מצבים כאלה לוו לעיתים קרובות יותר בהפחתת מגננות פנימיות ובנכונות גדולה יותר לפגוש פנים אל פנים רגשות לא נעימים במקום לברוח מהם כהרגלם.
תוצאות אלו מציעות להסתכל על תרגילי נשימה מזווית חדשה. עד כה, השפעתם הוסברה לרוב בשינויים פיזיולוגיים – ירידה ברמת הפחמן הדו-חמצני, שינוי בפעילות מערכת העצבים הסימפתטית או תהליכים ביוכימיים אחרים. העבודה החדשה מדגישה כי גורם חשוב לא פחות עשוי להיות החוויה הפסיכולוגית הסובייקטיבית עצמה, המתעוררת במהלך התרגול.
מבט כזה מקרב באופן ניכר את טכניקות הנשימה למודלים מודרניים של טיפול פסיכדלי. בשני התחומים מוקדשת תשומת לב גוברת לא כל כך למצב התודעתי המשונה עצמו, אלא ליכולתו של האדם להפסיק להילחם בחוויותיו ולאפשר להן להישאר ולהיחוות. דווקא הפחתת ההימנעות נתפסת כיום כאחד המנגנונים האפשריים לשינויים פסיכולוגיים.
כמובן, למחקר יש מגבלות חשובות. הוא מבוסס על דיווחים עצמיים של משתתפים, בעל עיצוב חתך (cross-sectional) ואינו מאפשר להסיק מסקנות על קשר סיבתי. בנוסף, למחקר הגיעו מרצונם אנשים שכבר התעניינו בפרקטיקות דומות, דבר שעשוי להשפיע על התוצאות.
עם זאת, הנתונים שהתקבלו עולים בקנה אחד עם תיאוריות מודרניות של עיבוד חיזויי (predictive processing) במוח. על פי מודלים אלו, אותות אינטרוספטיביים משונים במהלך נשימה אינטנסיבית עשויים להחליש זמנית את התחזיות הנוקשות של המוח לגבי איום אפשרי. כאשר תחושת הסכנה הופכת לפחות דומיננטית, לאדם קל יותר להישאר לצד רגשותיו במקום לדכא אותם או להימנע מהם באופן אוטומטי.
הערך העיקרי של עבודה זו חורג מעבר לטכניקות הנשימה עצמן. היא מזכירה שהדרך לרווחה נפשית עשויה שלא לעבור דרך מאבק בחוויות לא נעימות, אלא דרך שינוי היחס אליהן. ייתכן שדווקא היכולת לפגוש בבטחה את הרגשות שלנו – ללא קשר לשאלה אם זה מושג באמצעות נשימה, פסיכותרפיה או שיטות אחרות – היא אחד המנגנונים הבסיסיים של חוסן פנימי.
