פסיקת בית המשפט העליון של ניו סאות' ויילס בתיק מדינת ניו סאות' ויילס נגד פרחאת (2026) עוררה הדים ניכרים.
השופט דזמונד פייגן דחה את בקשת המדינה להוצאת צו פיקוח מורחב נגד מוחמד פרחאת לאחר ריצוי עונשו בגין ונדליזם והצתה במזרח סידני (בשכונת וולהרה) בנובמבר 2024. פרחאת גרם לנזק של למעלה מ-100 אלף דולר אוסטרלי, כאשר ריסס, בין היתר, את הכתובות "Fuk Israel" ו-"PKK coming" על מכוניות ומבנים, ואף הצית מכונית אחת. הוא נדון לשנה 1 ו-8 חודשי מאסר ואמור להשתחרר באוקטובר 2026.
עיקרי הפסיקה:
- הביטוי "Fuk Israel" (או "Fuck Israel") סווג כביטוי פוליטי בוטה של בוז ודחייה כלפי מדינה זרה, ולא כהתבטאות אנטישמית לפי ההבנה המקובלת של המושג בחברה האוסטרלית. השופט ציין במפורש כי העם היהודי אינו זהה ואינו שווה ערך למדינת ישראל.
- השופט כינה את הגדרת IHRA ארכנית ובלתי מדויקת, ומנותקת מהמציאות של השימוש המקובל במונח "אנטישמיות" באוסטרליה. להערכתו, היא מנסה להגדיר מחדש את המושג על ידי שילוב של שנאת יהודים באשר הם עם ביקורת על ישראל. הוא ציין כי יהיה זה מגוחך להחשיב כאנטישמים 79 אחוזים מהאוסטרלים אשר (לפי נתוני סקר) מסתייגים ממדיניות ישראל כלפי הפלסטינים.
- הציונות כאידיאולוגיה של לאומיות יהודית פתוחה לדיון פוליטי ולביקורת, לרבות בסוגיית זכויות הפלסטינים. העובדה שיהודים אוסטרלים רבים קושרים את הציונות לזהותם אינה הופכת את מבקרי האידיאולוגיה הזו באופן אוטומטי לאויבי היהודים מעצם היותם יהודים. השופט הדגיש את מגוון הדעות בתוך הקהילה היהודית ואת העובדה שיהודים רבים עצמם מבקרים בחריפות את מדיניות ישראל.
- לדעתו של פייגן, התביעה ובית המשפט בערכאה הנמוכה יותר ערבבו בטעות בין עוינות פוליטית כלפי ישראל לבין אנטישמיות. ההקשר (שכונה עם שיעור גבוה של אוכלוסייה יהודית, האופי הפלילי של המעשה) אינו משנה את טבעו הפוליטי של הסיסמה. השופט קיבל את גרסת ההגנה לפיה פרחאת נשכר ופעל לפי הנחיות, ולא מתוך שנאה אידיאולוגית אישית.
השאלה כיצד למתוח את הגבול בין ביקורת לגיטימית על מדיניות לבין שנאת אדם, אכן נותרת פתוחה ועקרונית. פסק הדין אינו מספק נוסחה אוניברסלית, אך מנסח קריטריון עבודה עבור המשפט האוסטרלי: אנטישמיות במובנה המקובל היא עוינות כלפי יהודים כיהודים (בשל יהדותם). ביקורת על המדינה, על מדיניותה, על אידיאולוגיית הציונות או על פעולות הממשלה — גם אם היא בוטה, ואף אם היא מובעת בצורה של ונדליזם — אינה כזו כשלעצמה, כל עוד היא אינה מכילה מעבר ישיר או מובן מאליו לדעות קדומות נגד יהודים כקבוצה אתנית או דתית.
בפועל, הגבול מטשטש לעיתים קרובות:
- כאשר הביקורת משתמשת במוטיבים אנטישמיים קלאסיים (קונספירציה עולמית, "עלילת דם", דה-הומניזציה של יהודים כסובייקט קולקטיבי);
- כאשר היא שוללת באופן סלקטיבי את זכותם של היהודים להגדרה עצמית תוך הכרה בזכות כזו עבור עמים אחרים;
- כאשר ההקשר (מקום, זמן, סמלים נלווים, קריאות לאלימות) הופך את הביטוי הפוליטי לכלי להפחדת קהילה מסוימת.
השופט פייגן סירב להרחיב את מושג האנטישמיות כך שיכלול כל ביקורת על ישראל. זוהי עמדה המגנה על חופש הביטוי הפוליטי, אך בו בזמן דורשת מהחברה ומהמוסדות הגדרות מדויקות יותר, ולא נוחות. בתנאים של קיטוב סביב הסכסוך במזרח התיכון, הגדרות מדויקות כאלה הן אכן קריטיות — גם כדי להגן על הקהילה היהודית מפני שנאה ממשית, וגם כדי לשמר מרחב לדיון פוליטי פתוח.
