נבחרת הודו – האלופה המכהנת של אולימפיאדת השחמט – נחתה בסמרקנד והמתינה חמש שעות למפתחות לחדרים. קפטן הנבחרת, סרינאת' נאראיאנאן, כתב ברשתות החברתיות על "חוויה נוראית" בפתיחת הטורניר, ווידית גוג'ראתי הוסיף: "רושם ראשוני גרוע מאוד".
המארגנים הבטיחו אירוח במלון Silk Road by Minyoun, אך ההזמנות לא הגיעו למלון בזמן. חלק מהשחקנים קיבלו חדרים רק לקראת הערב, והמאמנים נאלצו לחלוק חדרים. התאחדות השחמט ההודית התערבה באמצעות FIDE, ולקראת הלילה הנושא נפתר, אך הטעם המר נותר.
עבור נבחרת שבה משחקים גוקש, ארג'ון אריגאיסי, פראגנאננדה, ניהאל סארין ווידית, פתיחה כזו היא לא סתם אי-נעימות יומיומית. זו תזכורת לכך שגם אלופי עולם תלויים בלוגיסטיקה של אחרים. כמו במשחק שבו היריב הסיר מראש את הכלים שלך מהלוח: הכישרון קיים, אך התנאים – לא.
מאחורי הסיפור הזה עומדת בעיה ישנה: FIDE והוועדות המארגנות המקומיות מבטיחות לעיתים קרובות תנאים אידיאליים, אך בפועל הכל נפתר ברגע האחרון. בשנת 2024 בבודפשט הודו זכתה בזהב כפול, כעת באוזבקיסטן – זו אותה נבחרת, אך כבר עם השאלה עד כמה המארגנים ערוכים ל-200 נבחרות.
מבחינה פסיכולוגית, זו מכה לריכוז. לאחר טיסה ארוכה, במקום מנוחה – המתנה בדלפק. גוקש וחבריו צריכים לשחק בשיא היכולת, ובמקום זאת הם מבזבזים כוחות על בירור היכן לישון. האנלוגיה פשוטה: זה כאילו שלפני גמר גביע העולם, כדורגלנים היו צריכים ללון באוטובוס ליד האצטדיון.
המצב נפתר, אך האות ברור: גם בענף ספורט עילית שבו הודו דומיננטית, כשלים ארגוניים נותרים הנורמה. הצעד הבא הוא לא רק מדליות, אלא גם הפעלת לחץ על FIDE כדי ש"זוטות" כאלה לא יחזרו על עצמן. בסופו של דבר, שחמט הוא לא רק חישובים על הלוח, אלא גם היכולת לשחק בתנאים שאחרים יוצרים.
