בדרום טורקיה, במקום שבו שכנה העיר העתיקה אנטיוכיה אד קראגום, עברה מרחצאות רומיים קטנים מסוף המאה ה-2 ותחילת המאה ה-3 לספירה תמורה בלתי צפויה. במקום להישאר אנדרטה לפאר ולמותרות עם קירות שיש, פסיפסים ותקרות מצוירות, הוא הפך למתחם ייצור גדול ליין ולשמן זית.
ארכיאולוגים בראשות אמלין דוד ול' רודריגס גילו ב"מרחצאות הקטנים" שמחוץ לשער הראשי של העיר מכבשי אבן, טחנת זיתים, תעלות לניקוז נוזלים וחביות גדולות. אחת מהן, שהוסבה מבריכת מים קרים לשעבר, הכילה כ-2900 ליטרים — כפול מהמכל הדומה במתקן ייצור יין אחר באותה התיישבות.
השינוי במבנה התרחש בתקופה הרומית המאוחרת, בערך בין המאה ה-4 למאה ה-7. החצי הצפוני של המבנה הוסב כליל: רצפות הפסיפס נהרסו בחלקן כדי להתקין את הציוד, ומערכות המים הותאמו לאיסוף מיץ ושמן. החוקרים מציינים כי מדובר במתקן החקלאי הגדול ביותר הידוע עד היום בתוך חומות העיר אנטיוכיה.
דוגמאות דומות של הסבה של מבנים מונומנטליים למטרות אחרות נמצאות גם באזורים אחרים של הים התיכון. בשלהי העת העתיקה התמודדו הערים עם ירידה באוכלוסייה ועם שינוי בסדרי העדיפויות הכלכליים, ולכן העדיפו התושבים להשתמש בכתלים וברצפות האיתנים שכבר היו קיימים ולא לבנות מבנים חדשים מאפס.
מעניין כי באותה אנטיוכיה נמצאו בעבר בתי בד נפרדים ומתקני ייצור יין נפרדים, אך ייצור משולב בבניין אחד הוא נדיר באזור. נפח המכלים וקיומו של ציוד ייעודי מעידים על היקף משמעותי, אם כי המספרים המדויקים של התפוקה נותרו עדיין בגדר הערכה.
הפיכת המרחצאות למפעל מלמדת כיצד קהילות בשלהי העת העתיקה התאימו את התשתית שירשו לצרכים חדשים. במקום לנטוש מבנה יקר ערך, הסבו אותו לייצור מוצרים שסיפקו גם את הצריכה המקומית וגם אפשרות לסחר.
ממצאים כאלה מזכירים לנו שגם המבנים האיתנים ביותר מן העבר ממשיכים לשמש את האדם, אם רק מוצאים להם שימוש חדש ההולם את תנאי ההווה.
