על שמשת הרכב שחצה את הדרכים הכפריות של ניו אינגלנד בשנות ה-1990 נותרו עשרות חרקים. כיום כמעט ולא נותרו עקבות כאלה. "מבחן השמשה" הפשוט הזה, כפי שמכנים אותו החוקרים, ממחיש בבירור עד כמה הצטמצמה בחדות אוכלוסיית המאביקים בטבע.
מדאיג במיוחד גורלו של דבור הבומבוס חלוד-הכתם (Bombus affinis). הפעם האחרונה שבה נראה בניו אינגלנד הייתה בשנת 1999, ובחוף המזרחי — בשנת 2009. משנת 2017 המין רשום ברשימת המינים בסכנת הכחדה בארצות הברית: האוכלוסייה הצטמצמה ב-87 אחוזים. הסיבות ידועות — חומרי הדברה ואובדן בתי גידול. ללא דבורי הבומבוס הללו ודבורי בר אחרות, יבולים של גידולים רבים יורדים באופן ניכר.
חוקרים מאוניברסיטת נורת'איסטרן בהובלת פרופסור דאמון הול החליטו לבדוק אם רשויות מקומיות רגילות יכולות לשנות את המצב. מינואר 2026 הצוות בוחן את המדיניות של יותר מ-2500 ערים ועיירות בניו אינגלנד ובמדינת ניו יורק. הם אוספים נתונים על שתילת פרחי בר, הפחתת תדירות כיסוח המדשאות בשולי הדרכים, יצירת "נתיבי מאביקים" ואפילו על גגות ירוקים במבני ציבור.
כבר יש דוגמאות ראשונות. בסומרוויל (מסצ'וסטס) אימצו תוכנית פעולה למען המאביקים: מומלץ לתושבים לשתול פרחי בר ואפילו להשתמש בעציצים במרפסות. בבוסטון ובבנגור מציבים כוורות על גגות מבני העירייה, ובקין (ניו המפשייר) עורכים מיפוי של שטחים מתאימים. במדינת מיין קוראים לתושבים לצלם את דבור הבומבוס הנדיר כדי להבין היכן הוא עדיין מצוי.
מהות הגישה פשוטה: במקום מדשאות גזוזות להפליא — שטחים עם שיני-ארי, תלתן וצמחי צוף אחרים. צמצום הכיסוח מעניק לפרחים זמן לפרוח ומספק לחרקים מחסה. צעדים כאלה אינם דורשים תקציבי עתק, אך הם משנים את המראה המוכר של המרחבים העירוניים. הם מראים שגם בבנייה צפופה ניתן ליצור תנאים למחייתם של מאביקים.
הפרויקט של הול וסטודנטיות שלו — מדיסון פארמר, מדיסון אוקסנרד ואלה פרואה — נמצא כרגע בשלב איסוף הנתונים. הם מנתחים תקנות עירוניות, תקציבים ותוכניות של ערים, ובמידת הצורך מתקשרים למנהלות המקומיות לקבלת הבהרות. המטרה היא להבין אילו פתרונות עובדים בצורה הטובה ביותר וכיצד להרחיב אותם. אם יצליחו להציל ולו מין אחד, הדבר יסייע גם לדבורים אחרות, ובסופו של דבר — ליבולים שבהם תלויה התזונה שלנו.
רשויות מקומיות ששותלות פרחי בר ומכסחות את הדשא לעיתים רחוקות יותר, מסייעות באופן ישיר לשימור המאביקים והיבולים.
