תוחלת החיים המרבית של האדם לא זזה בעשורים האחרונים מהרף של כ-120 שנים, אף שתוחלת החיים הממוצעת הוכפלה הודות לתזונה טובה יותר, למים נקיים ולרפואה.
השיא שייך לז'אן קלמאן, שמתה ב-1997 בגיל 122 שנים; מאז איש לא עבר את הרף הזה. כדי לעבור אותו באופן יציב, היה צורך לשנות בו-זמנית כמה תהליכי הזדקנות שזורים זה בזה ברמת התא, הרקמה והאיבר.
הביולוג ונקי רמקרישנן, חתן פרס נובל, מדגיש את ההבחנה בין הארכה פשוטה של החיים לבין הארכת תקופת העצמאות הבריאה. האבולוציה קבעה למינים שונים קצבי הזדקנות שונים: עכברים חיים כשנתיים, ואילו כרישי גרינלנד וצבים מסוימים חיים מאות שנים. ההבדלים האלה תלויים באופן שבו המין מחלק את משאביו בין גדילה, רבייה ותחזוקת הגוף.
במינים גדולים שסיכון הטריפה שלהם נמוך, תחזוקת הגוף לטווח ארוך מעניקה יתרונות רבייתיים. באדם ההזדקנות אינה נוצרת כמנגנון מתוכנת, אלא כתוצר לוואי של פשרות: גנים שמועילים בצעירות מזיקים בשלב מאוחר יותר.
הביולוגיה המודרנית מתארת את ההזדקנות כהצטברות של נזקים: מוטציות ב-DNA, תקלות במיטוכונדריה, דלקת כרונית, התשה של תאי גזע וניוון חלבונים. התהליכים האלה שזורים זה בזה באופן הדוק, ולכן תקלה בחוליה אחת פוגעת במהירות בשאר.
הגבלת קלוריות בלי תת-תזונה מאריכה חיים בתולעים, בזבובים, במכרסמים ובפרימטים, ומגבירה אוטופגיה — תהליך של ניקוי התא ממרכיבים פגומים. ואולם בבני אדם משטר כזה גורם לרעב מתמיד, לרגישות לקור ולבעיות בריפוי, וקשה כמעט בלתי אפשרי לשמור עליו עשורים.
תרופות כמו רפמיצין מחקות חלק מההשפעות, אך בו-זמנית מדכאות את מערכת החיסון. סנוליטיקות, שמסירות תאים מזדקנים, משפרות את מצבם של עכברים, אך באדם עדיין לא ברור אילו תאים אפשר להסיר בבטחה ואילו עדיין נחוצים לגוף.
הגישה השאפתנית ביותר היא תכנות מחדש חלקי של התאים בעזרת גורמי יאמנקה. בניסויים בבעלי חיים היא מרעננת רקמות, אך הפעלה מלאה עלולה לגרום להיווצרות גידולים, והפעלה קצרת טווח מחייבת הוכחות בטיחות בניסויים קליניים.
כל עוד שיטות אלה נותרות ניסיוניות, האמינות ביותר הן תזונה מאוזנת, פעילות גופנית סדירה, שינה מספקת וקשרים חברתיים. גם אם המדע יצליח להאט את השעון הביולוגי, מקריות, מחלות וסיכונים חיצוניים ימשיכו להגביל את תוחלת החיים בפועל.
