שלושים מתרגלי מדיטציה מנוסים, כל אחד עם לפחות שנתיים של תרגול קבוע, ביצעו במהלך יום אחד שני מבחנים: סשן של שלושים דקות של מדיטציית נשימה ביחידות וסשן זהה בקבוצה עם כל המשתתפים. בכל רגע שבו הקשב הוסט מתחושות הנשימה, המשתתף לחץ על כפתור במכשיר - המכשיר תיעד אירוע זה בדיוק של מילישניות, ויצר פרופיל מפורט של נדידת מחשבות על ציר הזמן.
הסטטיסטיקה הייתה מפתיעה: בשני התנאים המשתתפים תיעדו מספר דומה של הסחות דעת. עם זאת, התפלגותן לאורך זמן הייתה שונה מהותית. בסשן ביחידות, גלי ההסחות הצטברו בהדרגה, ללא קפיצות ברורות - כמו רעש אחיד לאורך חצי שעה.
בסשן הקבוצתי התמונה הייתה שונה: ההסחות גברו בהדרגה, ובסוף הפגישה הגיעו לשיא. אך במקום שבו ציפו לראות עייפות ועצבנות, החוקרים גילו פרדוקס: לאחר מדיטציה קבוצתית, המשתתפים דיווחו על ירידה משמעותית בחרדה ועל אינרציה מנטלית פחות בולטת, כפי שנמדד בסולם POMS - אינדיקטור לרווחה, למרות ה'רעש' הגובר בראש.
המחקר פורסם ב-28 באוגוסט 2026 בכתב העת Frontiers in Psychology. המחברים - אלסיו מאטיז, שרה סורלה, ג'וזפה פניוני, פרנקו פברו וקריסטיאנו קרסנטיני - פיתחו את הפרויקט במסגרת תוכנית MOM (Mindfulness-Oriented Meditation), המתמקדת במדידה והבנה של קשב מכוון. כל המשתתפים היו מומחים, לא מתחילים, בתרגול מדיטציה, והמחקר השתמש בעיצוב קפדני: תוך-נבדקים (כל משתתף עבר את שני התנאים), מוצלב (סדר הסשנים היה מוצלב), עם שליטה על רעשים אקוסטיים וללא כל הוראות במהלך המדיטציה עצמה. עם זאת, המחברים מדגישים בכנות את המגבלות: מדגם של שלושים איש קטן יחסית, כל מצב נוסה רק פעם אחת, ונעשה שימוש רק במדידות התנהגותיות מבלי לתעד פעילות מוחית.
תוצאות אלו מטילות ספק בתפיסה הקלאסית של מדיטציה כתהליך אינדיבידואלי בלבד, שבו החברה כביכול רק מסיחה ומפריעה להשגת מצב עמוק.
לפי תיאוריית מרחב העבודה הגלובלי, נוכחותם של אחרים עשויה להגביר את רמת העוררות והערנות הכללית, ולהפוך מחשבות ספונטניות לבולטות יותר - לא משום שהן מופיעות לעתים קרובות יותר, אלא משום שהנפש רגישה יותר להופעתן בהקשר חברתי. זה כמו להדליק אור בחדר חשוך: החפצים היו שם תמיד, אבל עכשיו אתה רואה אותם.
מבט חלופי, המבוסס על תיאוריית העיבוד החיזוי, מציע מנגנון עדין יותר: נוכחותם של אחרים משנה את הדיוק של התחזיות הפנימיות לגבי אותות הגוף (אינטרוספציה). ביחידות, הנפש יכולה להסתמך בעיקר על מודל פנימי של תחושות גופניות; בקבוצה, מודל זה עובר להתחשב באותות חיצוניים - קולות נשימה של האחרים, תנועות, הקצב הכללי. האיזון בין מידע פנימי לחיצוני משתנה, וזה יכול גם להסיח את הדעת וגם, באופן פרדוקסלי, לסדר את החוויה.
דימוי מוחשי עוזר לתפוס את העיקר: דמיינו תזמורת, שבה כל נגן שומע לא רק את התפקיד שלו, אלא גם את הצליל הכולל. גם אם מספר הטעויות זהה, התפלגותן בזמן משתנה, כי הקצב הקבוצתי קובע סולם אחר של קשב ותפיסה. כך גם כאן: הקבוצה אינה מפחיתה את גלי המחשבות הבלתי רצוניות, אלא מבנה מחדש את הדינמיקה הזמנית שלהן, תוך כדי יצירת רקע נוח להתאוששות רגשית.
מגבלות המחקר חשובות לפרשנות כנה. לא נמדדו קורלטים עצביים - פעילות מוחית; לא הושוו מתחילים למנוסים באותם תנאים; לא נבדקו השפעות ארוכות טווח של תרגול קבוע בפורמטים שונים או השפעת גודל הקבוצה. המחקר לכד תמונת מצב מיקרוסקופית: כיצד ההקשר החברתי מעצב מחדש את הדינמיקה של מחשבה ספונטנית במהלך תרגול נשימה מרוכז.
אם הבדלים אלו יתבררו כיציבים בשחזור על מדגמים גדולים יותר, תוכניות קליניות וחינוכיות של מדיטציה יצטרכו חשיבה מחודשת. עליהן להתחשב לא רק בטכניקת הנשימה ובכיוון הקשב, אלא גם במתכונת הביצוע - ביחידות או בקבוצה - במיוחד עבור אנשים שמתקשים לשמור על מוטיבציה לתרגול עצמאי.
