❓שאלה:
כשבחנתי את העלבון/האשמה, ראיתי שאני נהנית להיות כמישהי מיוחדת. אפשר לומר, אני מבינה את היטלר, שהייתה לו אובססיה לייחודיות של האומה, כך גם אצלי. וראיתי שזה קשור אצלי למשהו כמו "בני כדור הארץ, כביכול, 'נמוכים יותר'", ובאופן עקרוני זה ניכר גם ביחס ללאומים. ברור שאין נמוך או גבוה מאף אחד, אבל זה מורגש כמו קוד זיכרון של הציוויליזציה. אני מגיעה לזה, לכאורה אני חשה אחדות: כולם-כולם, כל מה שקיים, ציוויליזציות שונות — זהו אורגניזם אחד, הכול קשור זה בזה וכל אחד ייחודי, ובכל זאת מהווה אחדות. אבל זה כאילו לא עד הסוף, כאילו זה לא משתחרר עד הסוף.
❗️תשובה לי:
זהו הנושא — אחדות המגוון.
כלומר, אנשים מרבים לראות בנושא "אנחנו אחד" היגיון של "אנחנו זהים".
אבל הכול בדיוק להפך.
אנחנו אחד פירושו — אנחנו יחד מרכיבים תמונה אחת. כלומר — המשמעות שלנו טמונה במשמעות של התמונה הכוללת.
אבל!
כל אחד מאיתנו הוא פאזל ייחודי לחלוטין.
מאוסף של חלקים זהים (בעלי גוון אחיד) לא ניתן בשום אופן להרכיב תמונה כוללת מורכבת. כל החלקים, כל חלק בפאזל, חייבים להיות ייחודיים ושונים. כמו חלקים שונים של מכונית שמתרכבים בסופו של דבר למצבה השלם.
אז הנושא שלך — לראות את הטוב בשוני, כדי להבין את האחדות.
