במעבדה של אוניברסיטת קיימברידג' שכבו 33 מתרגלים מנוסים של מדיטציה טרנסצנדנטלית ומספר זהה של משתתפי ביקורת בעיניים עצומות, בעוד EEG בצפיפות גבוהה רשם את פעילות המוח שלהם. במהלך מפגש של 30 דקות של מדיטציה טרנסצנדנטלית דיווחו הנבדקים על ירידה חדה במחשבות, בתפיסות ובתחושת הזמן — מצב שהחוקרים כינו "תודעה צרופה". הניתוח הראה לא הפשטה, אלא שילוב של אנטרופיה זמנית מוגברת, דינמיקה א-מחזורית וקישוריות תפקודית מוגברת בתדר נמוך בין אזורים.
המחקר, שפורסם ב-Journal of Cognitive Neuroscience, נשען על גישה נוירו-פנומנולוגית: הדיווחים הסובייקטיביים נאספו בשיטת Temporal Experience Tracing במקביל ללמידת מכונה שהבחינה באופן מהימן בין תקופות של מדיטציה לבין מנוחה רגילה בעיניים עצומות אצל אותם מתרגלים. בקבוצת הביקורת, שביצעה מטלת חישוב מנטלי, נשמרו השינויים גם לאחר המשימה, ואילו אצל מתרגלי המדיטציה הטרנסצנדנטלית נעלמו הדפוסים הספציפיים מיד לאחר המפגש. לא עוצמתה של התודעה הצרופה ולא השונות שלה נמצאו בקורלציה עם שנות תרגול — בממוצע 12.9 שנים.
נתונים אלה מעמידים בסימן שאלה תפיסות מפושטות של חוויה פנומנלית מינימלית כמצב בעל מורכבות עצבית מופחתת. במקום זאת, תודעה צרופה מוצגת כמצב עשיר דינמית ומתואם, שבו מגוון הפעילות משתלב עם קישוריות יציבה. תוצאה כזו נוגעת למתאמים העצביים של התודעה: אם חוויה "מינימלית" מחייבת ארגון לא פחות אלא אחר, הרי ששיטות ניגודיות לאיתור מתאמים עצביים של התודעה זקוקות לבחינה מחודשת של הקריטריונים ל"שלמות" ולקורלציה "חלקית".
פער בולט במיוחד ניכר לעומת הדגשים המסורתיים על קוהרנטיות אלפא: מדדים ליניאריים של סינכרון פאזות התבררו כפחות אינפורמטיביים ממדדים לא ליניאריים של חילופי מידע. המחקר לא בחן קשרי סיבה ותוצאה ולא כלל מעקב ארוך טווח אחר העברת ההשפעות, ולכן מסקנותיו נותרות תיאוריות עבור תרגול ומדגם מסוימים. מימון מקרן David Lynch Foundation UK, הקשורה לארגון שמקדם מדיטציה טרנסצנדנטלית, מחייב זהירות בפרשנות.
תארו לעצמכם תזמורת שכלי הנגינה שלה אינם מפיקים צלילים, אך כל הנגנים שומרים על כיוון מדויק ועל נכונות לכל כניסה: השקט כאן אינו ריק, אלא תיאום פעיל. בדומה לכך, המוח במצב של תודעה צרופה מציג לא "כיבוי", אלא חלוקה מחדש של משאבים — מגוון בלי תוכן שולט.
העבודה מדגישה שחקר התודעה מחייב לעתים קרובות יותר ניתוח משותף של אותות אובייקטיביים ושל דיווחים פנומנולוגיים, ולא הישענות על מודאליות אחת. היא פותחת דרך למודלים מדויקים יותר של האופן שבו המצע הביולוגי מקיים תודעה בתוכן מינימלי, ובה בעת מזכירה את גבולות ההכללה מתרגול אחד לתיאוריות של תודעה בכלל.
