בסורק ה-fMRI התבוננו המתנדבים בתצלומים של פנים כועסות או מבוהלות. כאשר בחרו במילה "כעס" או "פחד", ירדה פעילות האמיגדלה באופן ניכר; ואילו כאשר חיפשו את השם "הארי" או "סאלי", נותר אות האזעקה כשהיה.
תצפית זו, שהושגה במחקר בקרב 30 משתתפים ב-UCLA, מעמידה בסימן שאלה את התפיסה המקובלת שלפיה תגובה רגשית היא תהליך אוטומטי לחלוטין, שאינו נתון לשליטה מילולית ישירה. אם הצמדת תווית פשוטה מסוגלת "ללחוץ על הבלמים", הרי שמנגנוני ויסות האַפֶּקְט קשורים לשפה באופן הדוק יותר משהניחו תאוריות רבות.
מחקר שפורסם ב-Psychological Science וב-Psychosomatic Medicine הראה עלייה במקביל בפעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית הוונטרולטרלית הימנית — אזור המשתתף בוויסות מילולי של חוויה רגשית. משתתפים בעלי ציוני מיינדפולנס גבוהים יותר בשאלון הפגינו עיכוב אמיגדלה בולט אף יותר. ואולם העבודה נשענת על מדגם קטן ואינה כוללת מעקב ארוך טווח אחר תוצאים קליניים.
מנקודת המבט של תורת העיבוד החזוי, ניתן להבין את מתן השם לרגש כהבהרה של התחזית: המוח מקבל מידע נוסף על מצבו שלו ומפחית את משקל טעות החיזוי. הדבר אינו מבטל את החוויה הפנומנלית, אך משנה את נגישותה לעיבוד נוסף — הנקודה שבה נפרדות Global Workspace Theory ו-Higher-Order Theories של התודעה.
תארו לעצמכם נהג שרואה אור צהוב: הוא אינו מכבה את המנוע, אלא רק מעביר את רגלו אל הבלם. כך גם ההבעה המילולית אינה מחסלת את הרגש, אלא מכוונת מחדש את האנרגיה שלו, בלי לדרוש מן האדם "שיפור תחושתו" במתכוון.
אם האפקט ישוחזר באופן עקבי, תוכל הפרקטיקה הקלינית להישען לא רק על האינטואיציה של מורים בודהיסטים, אלא גם על שינויים מדידים בדינמיקה הפרה-פרונטלית-לימבית. השאלה שנותרת פתוחה: עד כמה מנגנון זה אוניברסלי מחוץ לפני המעבדה ומחוץ לסטודנטים מערביים.
