עשרים ואחת שנים ש-Swift חגה מעל כדור הארץ, קולטת הבזקי קרני גמא ואותות רנטגן של סופרנובות רחוקות, ועכשיו, כשהמסלול כבר נמס, שניים משלושת הטלסקופים שוב הופעלו והחלו לאסוף נתונים. זו לא חזרה ניצחת, אלא ניסיון עיקש לסחוט את השבועות האחרונים ממכשיר שלא תוכנן לחיי נצח ואין לו מנועים משלו לתיקון גובה.
בפברואר ובאפריל כיבו את המכשירים כדי להקטין את התנגדות האטמוספרה ולהאריך את הזמן עד לגובה הקריטי של 300 קילומטרים. המכשיר המסחרי LINK של חברת Katalyst Space היה אמור לתפוס את המצפה ולהרים אותו, אבל בעיות בכיוון הלוויין אילצו את נאס"א ואת השותף לוותר על הגרירה. במקום זאת, LINK יבצע כעת רק התקרבות והדגמת טכנולוגיות מפגש — תוצאה שימושית, אבל רחוקה מלהיות מלאה, לתעשיית שירות הלוויינים.
חידוש פעילותם של הטלסקופ האולטרה-סגול-אופטי וטלסקופ הרנטגן ב-26 באוגוסט הראה שגם בתנאים של ירידה בלתי נמנעת מהמסלול אפשר להמשיך במדע. את המכשיר השלישי — Burst Alert Telescope — מתכננים להחזיר לפעולה בשבועות הקרובים. כל תמונה חדשה, כמו תמונת שארית הסופרנובה של טיכו, הופכת לא רק לנתונים, אלא לתזכורת כמה יקרות אפילו תצפיות נוספות קצרות לתיאום עם מצפים קרקעיים וחלליים אחרים.
הסיפור של Swift ממחיש דילמה אופיינית של החלליות המודרניות: מכשירים ישנים ללא דחף תלויים בבלימה אטמוספרית, וניסיונות חילוץ מסחריים נושאים סיכונים שקשה לחשב במלואם בשנה אחת של פיתוח. הפעילות השמשית האיצה את הירידה, וללא התערבות המשימה הייתה מסתיימת מוקדם יותר. החוזה עם Katalyst ב-30 מיליון דולר אפשר לבדוק במהירות את הרעיון, גם אם הכוונה העיקרית לא צלחה.
למשימות עתידיות של שירות במסלול, הניסיון הזה נותן לקחים מעשיים: איך לפתח ולהשיק במהירות מכשירי שירות, אילו חיישנים ואלגוריתמי התקרבות עובדים בתנאים אמיתיים, וכמה חשוב לשמור על גמישות בתוכניות. נאס"א כבר הצהירה שתפיק את המרב מניסיון המפגש כדי ליישם את הידע בפרויקטים הבאים.
Swift, ככל הנראה, תרד מהמסלול עד סוף שנת 2026, וחלק גדול מהמכשיר יישרף באטמוספרה. עד לרגע זה, הצוות ימשיך בתצפיות כל עוד הגובה והאנרגיה מאפשרים. אירועים כאלה מראים שגם הצלחה חלקית של שותפות מסחרית יכולה להאריך את התפוקה המדעית ולהאיץ פיתוח טכנולוגיות שיאפשרו יום אחד לתקן ולהזיז לוויינים ללא סיכון לכל המשימה.
