מה עושים אם אמכם היא יורשת מיליארדים, אך אתם גדלתם בחדרון מאחורי מכולת רק משום שהסבא האריסטוקרט לא אישר את רומן הנעורים שלה? בחברה מתוקנת נהוג לפנות לערכאות. אך גיבור הסרט "היורש" (How to Make a Killing) בקט רדפלו מחליט שהוצאות המשפט גבוהות מדי, והחיים קצרים מדי. הם מתגלים כקצרים, למעשה, עבור קרובי משפחתו הרבים.
הבמאי ג'ון פאטון פורד יצר סאטירה מושחזת באופן מפתיע על החלום האמריקאי והחברה המעמדית. לפנינו נפרשת עלילה קלאסית על נקמת ממזר, שבה גלן פאוול, בחיוכו ההוליוודי הנצחי, ניגש למלאכת המיפוי של אילן היוחסין שלו. על הכף מונחים 28 מיליארדי דולרים ואחוזה משפחתית בפרברי ניו יורק. האם אנו מסוגלים לחוש אמפתיה כלפי דמות שפותרת את בעיית הדיור בשיטת הברירה הטבעית? הסרט מצליח לבנות את הנרטיב כך שהצופה מוצא את עצמו בעל כורחו מעודד את המחסל היוזם הזה.
האירוניה בסרט נבנית על כך שקורבנותיו של בקט — עשירים מפונקים, כמרים צבועים ואמנים מזויפים — מעוררים הרבה פחות אמפתיה מהרוצח קר-הדם עצמו.
הצמד המשחקי של פאוול ומרגרט קוואלי שומר על איזון בין מותחן פשע לקומדיית אבסורד. בעוד בקט ממציא דרכים מתוחכמות לחיסול מתחרים, חברת ילדותו ג'וליה מחשבת בפרגמטיות את הדיבידנדים העתידיים. היוקרה כאן חסרה רומנטיקה נוצצת: אחוזות ענק נראות כמו מאוזוליאומים, וקשרים משפחתיים נקרעים כבר באזכור הראשון של הצוואה.
הסרט מהווה רימייק מודרני לקומדיה השחורה הבריטית הפולחנית משנת 1949, "לבבות טובים וכתרים". הפרויקט של הבמאי ג'ון פאטון פורד ואולפני A24 הוא מציאותי לחלוטין ורלוונטי לשוק המדיה הנוכחי.
בסיכומו של דבר, "היורש" מחזיר למסכים את הרוח הנשכחת של ההומור השחור הקלאסי, שבו מאחורי בידור חיצוני מסתתר דיאלוג רציני על טבעה של החמדנות. עד כמה רחוק מוכן אדם ללכת, אם החברה מעריכה אותו אך ורק לפי גודל חשבון הבנק שלו? הסרט אינו מספק תשובות מוסרניות, אך מציע להתבונן כיצד קורסת חזית הפריבילגיות המעמדיות תחת מתקפתה של חוצפה פרולטרית טהורה ובלתי מעורערת.
