חודש אוגוסט ב-2026 הפך לנקודת מפנה עבור חוקרי האקלים. התחזיות של כל המודלים המובילים, מ-NOAA האמריקאי ועד ECMWF האירופי, מצביעות על דבר אחד: האל ניניו הנוכחי מתפתח בקצב שלא נראה אפילו באירועי השיא של השנים 1997–1998 ו-2015–2016.
המודלים חוזים כי עד סוף 2026 תופעה זו עשויה להתעלות אפילו על האירוע העוצמתי ביותר בהיסטוריה של המדידות המכשירניות — אל ניניו בשנים 1877–1878.
הפיזיקה של אל ניניו פשוטה, אך השלכותיה רחבות היקף. התופעה מתחילה כאשר מים חמים בחלקו המערבי של האוקיינוס השקט מתחילים לנוע מזרחה, ובכך מדכאים את האפוולינג הרגיל — זרם של מים עמוקים קרים ועשירים בחומרי הזנה לאורך חופי דרום אמריקה. הדבר משבש את סירקולציית האטמוספירה הגלובלית: באזורים מסוימים יורדים גשמים עזים, ובאחרים מתחילות בצורות. ליבת האל ניניו ב-2026 כבר עברה את שלב השיא במהירות שעקפה בכמה חודשים אפילו את התפתחות האירועים בשנים 1997 ו-2015.
מדוע שנת 2026 הופכת למיוחדת? משום שאל ניניו עוצמתי במיוחד מתרחש במקביל לתקופה שבה טמפרטורות הרקע של כדור הארץ כבר נמצאות ברמות שיא היסטוריות. אם ב-1878 העולם היה קר במעלה וחצי שלמה לעומת המצב כיום, הרי שהתופעה הנוכחית מתפתחת על רקע של אוקיינוס שהתחמם יתר על המידה. הדבר יוצר אפקט אקספוננציאלי: יותר אנרגיה במערכת משמעותה תנאי מזג אוויר קיצוניים יותר, בצורות קשות יותר וגשמי זעף הרסניים יותר.
על פני הקרקע הדבר מתבטא בנתונים מוחשיים של אסונות טבע. באוסטרליה ובאינדונזיה שריפות היער הגיעו לממדי שיא — בין היתר הודות לדיפול החיובי של האוקיינוס ההודי, שמתחזק גם הוא במקביל לאל ניניו. בפרו ובאקוודור שיטפונות ומפולות בוץ הורסים תשתיות. עתודות הדגה מול חופי פרו, הבסיס לאחד מצי הדיג החשובים בעולם, מצטמצמות בעשרות אחוזים, מכיוון שהמים הקרים שעולים בדרך כלל אל פני השטח נותרים במעמקים.
חוקרי אקלים מתווכחים מזה זמן רב: האם אל ניניו הופך לאינטנסיבי יותר בגלל שינויי אקלים מעשי ידי אדם, או שמא ההתחממות הגלובלית פשוט יוצרת תנאים שבהם התנודות הטבעיות הופכות לעוצמתיות יותר? מחקרים חדשים מרמזים כי שתי התשובות נכונות. אוקיינוס שהתחמם יתר על המידה מעצים את שיאי האל ניניו ומאפשר להם להגיע לערכים קיצוניים. לפיכך, שינוי האקלים אינו פועל כגורם נפרד, אלא כמגבר לתנודות הקיימות.
כאשר נוצר גל חום ענק בחלקו המערבי של האוקיינוס השקט, השפעותיו אינן נותרות מקומיות. הן מתפשטות באופן גלובלי ומשתקפות בהסטת זרמי הרוחות ובארגון מחדש של סירקולציית האטמוספירה. התוצאה: פיזור המשקעים משתנה מאפריקה ועד דרום אמריקה, ומאסיה ועד אוסטרליה. הדבר עשוי להוביל לבצורת במקומות שבהם יורד גשם בדרך כלל, או לגשמי זעף בלתי צפויים במדבריות. יערות טרופיים, שוניות אלמוגים ומסלולי נדידה של ציפורים — כולם נתונים תחת לחץ בו-זמנית.
ההיסטוריה מזכירה לנו את חשיבות הניטור. האירוע של השנים 1877–1878 התרחש בעידן שבו רשתות המדידה המטאורולוגיות היו פרימיטיביות ותצפיות ימיות היו נדירות. כיום עומדים לרשותנו לוויינים, מצופים אוקיינוגרפיים ומחשבי-על המאפשרים לעקוב אחר התפתחות האל ניניו בזמן אמת.
תוכניות תצפית בינלאומיות, כגון TOGA (Tropical Ocean-Global Atmosphere), שהושקה עוד ב-1983, מעניקות לנו את היכולת להבין ולחזות את האירועים הקטסטרופליים הללו. זהו חלון של ידע ואזהרה שלא עמד לרשות האנושות ב-1876.
