באזורים הצחיחים של רג'סטאן, המים בבאר המדרגות המשוחזרת מוסי ראני סאגר נשמרים כעת בעומק של עד תשעה מטרים אפילו בחודשים החמים ביותר. עד לא מזמן, המפלס ירד כמעט עד הקרקעית, והמים היו מזוהמים. השיקום בשנת 2021 החזיר למבנה, שנבנה לפני כמאתיים שנה, את תפקידו הקודם – לאסוף ולשמר מי גשמים עבור כל האזור.
צינורות מודרניים ובארות עמוקות, שעליהם הסתמכו במשך עשורים, נכשלים יותר ויותר: מי התהום מתרוקנים, וגשמים חזקים, שהפכו נפוצים בשל ההתחממות, פשוט זורמים על האדמה היבשה מבלי להספיק להיספג. בתגובה, מאות קהילות ברחבי המדינה החלו לנקות ולתקן מערכות ישנות – בארות מדרגות, בריכות מדורגות, ג'והאדים ואהר-פיינים. מבנים אלה פעלו במשך מאות שנים ללא חשמל וטכנולוגיה מורכבת, על ידי יירוט הנגר והזנת אקוויפרים תת-קרקעיים.
מחקרים מראים שמאגרים מדורגים כאלה עמידים במיוחד לאירועי מזג אוויר קיצוניים: הם מרככים גם בצורות וגם שיטפונות פתאומיים, ובמקביל מפחיתים שחיקת קרקע. בניגוד לסכרים גדולים, הם אינם דורשים עלויות תחזוקה עצומות ואינם פוגעים במחזור המים הטבעי בנוף. ככל הנראה, השילוב של פשטות והתאמה מקומית הוא שהופך אותם לבעלי ערך כיום, כשהאקלים הופך לבלתי צפוי יותר ויותר.
השיקום אינו נעשה רק על ידי המדינה. באלוואר ובאזורים אחרים של רג'סטאן, תושבים מקומיים וארגונים קטנים ללא מטרות רווח לוקחים יוזמה. הם מנקים אפיקי סחף, מחזקים גדות, ומלמדים מחדש את הצעירים לנהל מערכות אלה. התוצאה ניכרת כבר לאחר כמה עונות: הבארות מתמלאות מוקדם יותר, והשדות הסובבים מקבלים מים זמן רב מהרגיל.
המהנדסים הקדומים של הודו, שיצרו מבנים אלה, הסתמכו על תצפיות על זרימות טבעיות ומקצבים עונתיים. כיום גישה זו שוב רלוונטית: במקום להילחם במים ולנסות לנתב אותם דרך צינורות, אנשים לומדים לשתף איתם פעולה, ולתת להם זמן לחלחל לאדמה. כפי שאומר פתגם הודי עתיק, "המים מוצאים את דרכם אם לא מפריעים להם".
תחיית השיטות המסורתיות אינה מבטלת טכנולוגיות מודרניות, אלא משלימה אותן במקומות שבהם פתרונות תשתית גדולים פגיעים. בתנאים של אי-יציבות גוברת במשקעים ודלדול מאגרי מים מתוקים, גישות היברידיות כאלה עוזרות לשמר גם מים וגם מורשת תרבותית בו זמנית.
הפנייה לפתרונות שנבדקו במשך מאות שנים מזכירה לנו שניהול מים בר-קיימא מתחיל בכבוד לתנאים המקומיים ולידע של אבותינו.
