בטאיפיי התקיימה הוועידה הארבע-עשרה של Asia for Animals, שבה התכנסו מומחים ממדינות שונות כדי לדון בעתידם של הלווייתנים והדולפינים. הדגש העיקרי הושם על האופן שבו בעלי חיים אלו תופסים את העולם ומדוע החזקתם בשבי הורסת את חייהם המורכבים.
דייב ניל מ-Animals Asia סיפר כי דולפינים זוכרים את בני מינם לפי שריקות ייחודיות גם לאחר עשרים שנה. לווייתני בלוגה מקימים מעין "פעוטונים", שבהם כמה נקבות בוגרות מאכילות ושומרות על הגורים בתורות. קטלנים מעבירים לדורות הצעירים טכניקות ציד, שאותן ניתן להגדיר כמורשת תרבותית.
בטבע, בעלי חיים אלו גומעים עשרות קילומטרים ביום, צוללים למאות מטרים וחיים בקבוצות משפחתיות יציבות. בבריכות של אקווריומים, המרחב מצטמצם פי עשרות אלפים, קשרים חברתיים נקטעים, והתנהגות טבעית מוחלפת בהמתנה למזון מידי אדם.
נתונים מראים כי בשבי, לווייתני בלוגה חיים כמעט מחצית מהזמן בהשוואה לחייהם בטבע. לחץ מתמיד מוביל לנזק לשיניים, לכיבים ולירידה בחסינות. מחקרים מתעדים מקרים של תוקפנות בתוך קבוצות, הנגרמת מצפיפות ומחוסר יציבות.
לאחר יציאת הסרט "בלאקפיש" (Blackfish), החלה תנועה עולמית נגד מופעים עם יונקים ימיים. כמה מדינות הטילו הגבלות, וגני חיות מאבדים מבקרים. במקביל, מופיעים פרויקטים של העתקים מכניים, אך הם אינם משנים את העיקר: יחסו של האדם ליצורים חיים כאל בידור.
משתתפי הוועידה הדגישו כי עובדות מדעיות על תבונתם ורגשותיהם של יונקים ימיים חייבות להוות בסיס להחלטות. להשאיר אותם באוקיינוס פירושו להכיר בזכותם לחיים מלאים, ולא רק לאסור על כלובים.
ההבנה של האופן שבו לווייתנים ודולפינים תופסים את העולם מסייעת לראות שמקומם בים הפתוח, שם הם יכולים להישאר מי שהם.
