במרץ 2026 התאגדו 26 בתי ספר תיכוניים בסין בפרויקט לאומי בשם "שיתוף פעולה בהוראה ובמחקר בבתי ספר תיכוניים טכנולוגיים" בהובלת האקדמיה הסינית למדעי הפדגוגיה.
הפרויקט מקיף שישה תחומים מרכזיים: בינה מלאכותית, בריאות החיים, אקולוגיה, תעופה ואסטרונאוטיקה, מחקר במעמקי הים ובמעמקי האדמה, ומקורות אנרגיה וחומרים חדשים. היוזמה נשענת על "תוכנית לבניית מעצמה חינוכית (2024—2035)", שבה נאמר במפורש שיש צורך בהקמת בתי ספר בעלי מסלול מדעי.
מנגנון העבודה נראה כך: בתי הספר מקבלים הנחיות מתודיות אחידות, מפתחים מודולים בין-תחומיים ומקיימים סמינרים משותפים תקופתיים. המורה לומד תחילה קורס בסיסי בתחום הנבחר יחד עם מומחים מאוניברסיטאות, ואחר כך מעביר אותו לכיתה באמצעות מטלות פרויקט – למשל דוגמנות של תחנות חלל או ניתוח נתוני ניטור אקולוגי. האנלוגיה פשוטה: כמו בבית ספר לספורט, שבו המאמן מלמד תחילה את הטכניקה ורק אחר כך מעמיד את הקבוצה בתחרויות אמת.
בינתיים הנתונים מוגבלים להודעות רשמיות: שאנדונג כבר הכירה ב-91 בתי ספר, ג'ג'יאנג – ב-29 בתי ספר פיילוט, ג'יאנגסו – ב-113. זוהי רמה של ★☆☆☆☆ – הודעות לעיתונות ותוכניות של מחוזות, בלי מחקרים בלתי תלויים או מדידות ארוכות טווח של תוצאות. לא ידוע כמה מהר יצליחו להכשיר מספר מספיק של מורים והאם הפרויקט לא יהפוך לחלוקת משאבים פורמלית.
המתח המרכזי הוא הפער בין המשימה הריכוזית מלמעלה לבין המוכנות בפועל של בתי הספר בשטח. אזורים עם אוניברסיטאות חזקות ייהנו מיתרון, והאחרים עלולים להישאר עם ציוד בלי תוכן. מערכת החינוך בודקת שוב אם היא מסוגלת להרחיב תוכניות מקצועיות צרות בלי להחמיר את אי-השוויון.
בתי ספר שיתחילו באבחון של כוח האדם שלהם עצמם ובבניית קשרים עם מוסדות להשכלה גבוהה יצליחו כנראה להפוך את הדרישה לכלי אמיתי למיון ולמוטיבציה של תלמידים.
