בכיתה ו' במגמת מדעי הרוח בבית הספר בסן פרנסיסקו, המורה טריסטן צ'אנג אינה מטילה עוד חיבורים לבית. במקום זאת היא עורכת בחינות בעל פה: היא שואלת חמישה עשר שאלות על הדמויות, העלילה, הנושא והמטפורות, והתלמידים עונים בחמש דקות.
מאז השנה שעברה, צ'אנג ועשרות מורים נוספים בחטיבות הביניים ובתיכונים ברחבי המדינה מוותרים על פורמטי הבחינה המקובלים. הם מצמצמים את שיעורי הבית, מעבירים את הכתיבה והדיונים אל הכיתה, והציונים תלויים יותר ויותר באופן שבו התלמיד חושב בזמן אמת, ולא בטקסט מוגמר.
המנגנון פשוט. התלמיד מגיע לכיתה בלי טלפון ומחשב נייד. המורה שואל סדרת שאלות על החומר שנלמד יחד. התשובות נרשמות מיד, בלי אפשרות לפנות לצ'אטבוט. העבודות הכתובות נעשות על נייר או בכיתה תחת פיקוח. הזמן לחשוב מוגבל, ולכן נבחנת דווקא היכולת לנתח ולקשר רעיונות, ולא לשחזר טקסט של אחר.
רויטרס ראיינה תריסר מורים ומומחים. יותר ממחצית התלמידים והמורים כבר משתמשים בבינה מלאכותית למטלות בית ספריות. לעת עתה מדובר בנתוני ראיונות ותצפיות, ולא במחקר אקראי גדול. המגבלה ברורה: לא ידוע כיצד שינויים כאלה ישפיעו על ההישגים בעוד שנה-שנתיים והאם ניתן יהיה להרחיבם לבתי ספר ברמות משאבים שונות.
המתח העיקרי אינו בטכנולוגיות כשלעצמן, אלא בשאלה מי זוכה לגישה לבדיקה אמיתית של החשיבה. בכיתות שבהן המורים יכולים להקדיש זמן לשאלות בעל פה ולעבודה אישית, מתפתחת מיומנות הניתוח הביקורתי. בשאר בתי הספר העומס על המורים גדל, והפער בין אלה שמספיקים להתארגן מחדש לבין אלה שלא רק הולך וגדל.
השאלה כעת אינה כיצד לאסור את הבינה המלאכותית, אלא אילו צורות של בדיקת ידע יעמדו בנוכחותה ובכל זאת יישארו הוגנות כלפי כל התלמידים.
