ארסנל פתחה את המשחק נגד ליל כאילו שכחה שבליגת האלופות צריך לא רק לשלוט, אלא לשבור את רצון היריב. במשך שעה שלמה באמירייטס הצרפתים החזיקו בהגנה, ונדמה היה שהעקשנות תגבר על האיכות. אבל ברגע אחד הכול השתנה — והאשמה בכך לא הייתה הטקטיקה, אלא עומק הסגל של הלונדונים.
יוריאן טימבר פתח את מניין השערים בדקה ה-64 אחרי מסירה של נוני מדואקה, וזה היה האות. במקום להירגע, הקנונירים העלו למגרש את בוקאיו סאקה, מרטין אודגור וקאי האברץ. בשבע הדקות הבאות אברצ'י איזה וסאקה עצמו הביאו את הדברים לידי תבוסה. שלושה שערים בפרק זמן קצר — לא מקריות, אלא תוצאה של כך שלארטיטה תמיד יש רגליים רעננות ורעיונות רעננים.
ליל בהדרכתו של דוידה אנצ'לוטי שיחקה מחצית ראשונה כמעט מושלמת: בלוק צפוף, מינימום טעויות, התקפות נגד נדירות. אבל הכדורגל היום הוא לא רק הרכב פותח. כשעולים למגרש שחקנים ברמה של סאקה והאברץ, העייפות והלחץ נעשים בלתי נסבלים. הצרפתים просто לא הספיקו להתארגן מחדש.
הניצחון הזה הוא לא רק שלוש נקודות. הוא מראה מדוע ארסנל נשארת אחת המועמדות העיקריות לתואר. בעונה שבה משחקים כל יומיים-שלושה, היכולת להחליף חצי מקו ההתקפה בלי לאבד איכות היא יתרון נדיר. יריבות כמו באיירן במחזור הבא כבר לא יתנו פור כזה.
עבור ליל המשחק היה לקח: בליגת האלופות המודרנית, עקשנות לבדה לא מספיקה. צריך לדעת להגיב לחילופים ולשמור על ריכוז עד לשריקת הסיום. בינתיים יש להם אפס נקודות אחרי שני מחזורים — וזו לא מקריות.
בסופו של דבר ארסנל ממשיכה בפתיחה המושלמת בטורניר, והמחשבה המרכזית של הערב פשוטה: בכדורגל הגדול מנצח לא רק מי שחזק יותר בהרכב הפותח, אלא גם מי שספסל עומק יותר.
