לפני שאנו יודעים את שמות התווים, אנו כבר יודעים להתפלא על הצליל.
כפית נוגעת בכוס — ונולד פעמון קטן. הקול משתקף מן הקיר. המים עונים לתנועת כף היד. הילד חוזר, מקשיב, מנסה שוב. באותו רגע העולם מלא בכלים, והמוזיקה מתחילה מן הסקרנות.
במרחב המוזיקלי GAYA ONE נשמעת היום ונציה — עיר שמזמינה להיזכר בפתיחות הזאת.
מ-10 עד 24 באוקטובר 2026 מתקיים כאן הפסטיבל הבינלאומי ה-70 למוזיקה עכשווית Biennale Musica. שמו — A Child of Sound, „ילד של צליל”. המנהל האמנותי, המלחין קטרינה ברביירי, מזמינה להקשיב באותה חירות שבה ילד פוגש לראשונה את הלא־נודע.
המוזיקה מתחילה מן הסקרנות
ביסוד הפסטיבל עומד הרעיון של הקשבה חופשית מן הציפיות שהוכנו מראש.
רגילים אנו לקבוע במהירות: זה קלאסי, זה אלקטרוני, זה מוכר, וזה מוזר. אך לעתים השם מופיע לפני החוויה עצמה. כבר החלטנו מה לפנינו, אף שעדיין לא הספקנו להקשיב.
ברביירי מציעה להתעכב ברגע המפגש הראשון הזה. בתפיסת האוצרות שלה הילדות נעשית דימוי של פתיחות יצירתית — היכולת לחקור צליל בלי לדרוש ממנו מיד להתאים לכללים מוכרים.
זוהי הזמנה לתת לחוויה להתרחש. לשמוע גוון צליל בלתי רגיל. לעקוב אחר תו ארוך. לחוש כיצד כמה קולות משנים את המרחב שבין בני אדם.
ציתר, קלימבה ושמחת הצחוק
אחד הכיוונים החמים ביותר בתוכנית קשור למוזיקאי האמריקאי Laraajiהידוע בעבודתו עם אמביינט וציתר חשמלית.
לפתיחת הפסטיבל הוכרזה בכורה עולמית של Alignment. בתיאורה מופיעים ציתר, קלימבה, קול, סינתיסייזר מקלדת, לולאות צליל טבעיות וכלי הקשה רכים. הביצוע נשען על אלתור ועל נוכחות קשובה; לקהל מוצע לקלוט אותו בישיבה או בשכיבה, בין היתר בעיניים עצומות.
פורמט כזה משנה את עצם מחוות ההקשבה. אפשר להתמקם בנוחות ולאפשר לקשב ללכת אחר הצליל — אחר הופעתו, תנועתו והתמוססותו ההדרגתית.
השתתפותו של Laraaji כוללת גם סדנה של צחוק מדיטטיבי. לצד הריכוז מופיעה כאן השמחה: הקול משתחרר מן הצורך לומר משהו חשוב ומקבל אפשרות פשוט להישמע.
כשמסורות שונות יוצרות יחד
פן אחר של הפסטיבל נחשף ביצירה חדשה המאחדת את לירו פראמוק, מוחמד רזא מורתזאווי ו אל-גזולי.
הפרקטיקה הווקאלית של פראמוק פוגשת את כלי ההקשה הפרסיים של מורתזאווי, ואל-גזולי מביא את צליל הסינתיר המרוקאי, את הפויארה הסלובקית ואת האלקטרוניקה. הפרויקט הוכרז כבכורה עולמית, שנוצרה בהזמנת הביאנלה.
המעניין כאן הוא עצם מרחב המפגש. מאחורי כל כלי עומדים מיומנויות, זיכרון, סביבה תרבותית ומסלול אישי של המבצע. העבודה המשותפת מאפשרת לשונויות האלה להפוך למקור ליחסים מוזיקליים חדשים.
הקול יכול לאמץ את תנועת כלי ההקשה. השכבה האלקטרונית — להמשיך את נשימתו של הכלי האקוסטי. גוון מוכר זוכה לבן שיח בלתי צפוי, ונולדת יצירה שאפשרית דווקא הודות למפגש הזה.
מקום שאפשר לנגן בו ולהקשיב
הפסטיבל יוצא אל מעבר ללוח הקונצרטים.
Arcadia מתוכננת כמרחב צלילי לניסויים. Origineהממוקמת בארסנל, כמרחב של הקשבה קשובה, מפגשים וחליפין, עם קונצרטים, האזנות והקרנות.
לפורמטים האלה יש ערך משותף: הם נותנים לצליל זמן ומקום.
אפשר לבוא בסקרנות, להתעכב, להבחין בתגובה של עצמך. לשמוע איך משתנה התפיסה לצד אנשים אחרים. לגלות שגם הדממה שבין האירועים משתתפת בחוויה המוזיקלית.
מה אנחנו יכולים לקחת איתנו
ילד של צליל — דימוי יפה גם לחיי היום־יום.
בטיול אפשר להניח את האוזניות לרגע ולהקשיב למה שכבר קורה. בבית — להאריך צליל אחד ולהבחין איך עונה החדר. בשיר מוכר — לבחור כלי שלא עקבו אחריו כמעט קודם לכן.
אלה דרכים קטנות להשיב לאוזן את הסקרנות.
המוזיקה נותנת לנו אפשרות לפגוש את העולם שוב: דרך נשימה, תנועה, קשב, דרך קול שאינו דומה לשלנו. ובכל מפגש כזה יכול להיוולד צליל משותף חדש.
ייתכן ששמחת ההאזנה הראשונה לא נעלמה לשום מקום. היא ממתינה לרגע שבו נאפשר שוב לצליל להפתיע אותנו.
