בעומאן, שבה הזהות התרבותית קשורה קשר הדוק להיסטוריה, למסורות משפחתיות ולמורשת לאומית, האמנות הופכת למרחב שבו נשים לא רק משמרות דימויים מוכרים אלא גם מגדירות את הקריאה המודרנית שלהם. מבטן על הלבוש המסורתי, על התכשיטים, על האימהות ועל חיי היום־יום מאפשר לראות את המורשת לא כזיכרון קפוא של העבר, אלא כחלק מתרבות שממשיכה להתפתח. תהליך זה נחשף בתערוכה Jawahir Fanniya ("תכשיטים אמנותיים"), שנפתחה ב-20 באוקטובר במסקט לקראת יום האישה העומאנית.
התערוכה, שאורגנה בהשתתפות משרד התרבות, הספורט והנוער של עומאן והאגודה העומאנית לאמנויות יפות, איחדה 65 אמניות ו-70 יצירות. ציור, צילום, אמנות דיגיטלית, פיסול וקרמיקה פונים לסמלים לאומיים דרך הניסיון האישי של היוצרות. שמה של התערוכה עצמו מציע קריאה כפולה: התכשיטים כאן אינם רק קישוטים, אלא גם נשים — נושאות הזיכרון התרבותי ומשתתפות עצמאיות בעיצוב זהותה של המדינה.
משומרות המסורת למבט אישי של יוצרת
בתרבויות רבות העברת המורשת מיוחסת באופן מסורתי לנשים — דרך הלבוש, המנהגים המשפחתיים, המלאכה וגידול הילדים. ואולם בתערוכה תפקיד זה אינו מוגבל לשימור הצורות שכבר התגבשו. האמניות עצמן בוחרות אילו סיפורים לספר, אילו סמלים להבליט וכיצד לתרגם דימויים תרבותיים מוכרים לשפת האמנות העכשווית.
גישה זו מאפשרת לדבר על שינוי בלי להעמיד באור מלאכותי את המסורת מול המודרניות. המורשת הלאומית כאן אינה נדחית ואינה הופכת לרקע דקורטיבי: היא נעשית חומר לאמירה אישית. דרך דימויים מוכרים האמניות חוקרות כבוד, עוצמה, אימהות, אינדיבידואליות נשית ואת הקשר בין הדורות — נושאים החורגים מן ההקשר הלאומי ויכולים להיות מובנים לקהל בינלאומי.
בציור "האותנטיות העומאנית" של נורה בינת יונס אל-באלושי תופס התלבושת הנשית המסורתית מקום מרכזי. הלבוש משמש לא רק כסימן להשתייכות לתרבות, אלא גם כדימוי בעל כוח של המשכיותה. ביצירות אחרות מקבלים מרכיבים מוכרים של התלבושת והתכשיטים משמעויות חדשות הודות לגישה אמנותית אישית.
אימהות, עוצמה וחיי היום־יום
כמה יצירות חושפות את הזהות התרבותית דרך יחסים משפחתיים וניסיון נשי. הצילום של איבתסאם אל-עמרי, המוצג במסגרת פסטיבל "לילות מסקט", מעביר את החמימות של הקשר בין אם לילדיה. התלבושת המסורתית, שנתפרה ביד, מדגישה את הקשר בין הדורות ומשמרת את הזיכרון של פרקטיקות תרבותיות בחיי היום־יום.
עבודת הקרמיקה של אמאל אל-ע'פרי מוקדשת לדמותה של האם העומאנית וללבוש המסורתי ליסו. האמנית מעבירה את הדוגמאות האופייניות של הבד אל מרכיבים דקורטיביים המזכירים טבעות, צמידים ושרשראות. בקומפוזיציה זו משתלבת הדאגה האימהית עם הפלסטיות רבת ההבעה של הקרמיקה: הרכות של הדימוי שכנה לצד בליטות חדות המסמלות חוסן ויכולת להתגבר על קשיים.
הצילום "כוח ויופי" של הינד אל-ג'סאסי מציג אישה בשמלה עומאנית מסורתית, בתכשיטי כסף ועם חינה על ידיה. היא אוחזת בנשק מסורתי, ויציבתה הבטוחה מדגישה כבוד ועוצמה. כלי הנחושת המונחים לצדה מרמזים על חיי הבית והמשפחה. הדימוי מאחד כמה צדדים של הניסיון הנשי, בלי לצמצם את הגיבורה לתפקיד אחד.
בציור של מאיה אל-חרטי מופיעה הגיבורה במדבר לילי בין כוכבים ומטאורים נופלים. תכשיטים בדואיים, חינה ופרטים של התלבושת המסורתית מתחברים לדימויים של אגדות קדומות ומסתורין. הזיכרון התרבותי כאן נעשה בסיס לדמיון אמנותי החורג מן התיאור המילולי של המסורת.
תכשיטים מסורתיים — משמעויות חדשות
תשומת לב מיוחדת מושכת העבודה הדיגיטלית של לאורה אל-סיאבי, המוקדשת לצמיד העומאני בנגארי. האמנית מפרשת מחדש את הצורה המסורתית עבור האישה המודרנית: המבנה הזהוב הקבוע מסמל יציבות, ואילו הטבעת המרכזית המסתובבת — תנועה, שינוי ואפשרויות פתוחות. התכשיט המוכר נעשה לדימוי של הקשר בין השורשים התרבותיים לבין העתיד.
עיקרון זה מאחד יצירות רבות בתערוכה. האמניות אינן רק משחזרות עיטורים ודימויים ישנים, אלא מוצאות בהם תוכן עכשווי. המסורת שומרת על ערכה לא משום שהיא נותרת ללא שינוי, אלא משום שהיא ממשיכה לחיות בפרשנויות חדשות.
אמנות והדימוי של עתיד המדינה
Jawahir Fanniya מציעה להביט בתפקידן של נשים בחיי התרבות של עומאן באופן רחב יותר מאשר דרך נושא שימור המורשת הלאומית. התערוכה מציגה אותן כיוצרות המסוגלות לפרש בעצמן סמלים תרבותיים ולהשתתף בעיצוב האופן שבו המדינה מציגה את עצמה כיום. במובן זה, האמירות האמנותיות האישיות נעשות חלק משיחה רחבה יותר על המשכיות, ייחודיות ושינויים בתוך החברה.
עם זאת, התצוגה אינה בנויה על דחיית המסורת או על הצהרות רמות. כוח ההבעה שלה טמון בהזזה הדרגתית של הדגש: מן האישה כשומרת המורשת אל האישה כפרשנית שלה וכיוצרת משמעויות חדשות. התרבות הלאומית מוצגת לא כדימוי קפוא של העבר, אלא כתהליך חי שבו הדור הבא יכול לזהות את שורשיו ובו בזמן למצוא את קולו שלו.
