במוזיאון לאמנות עכשווית MACA באליקנטה נפתחה התערוכה Del color en el arte (Coloramas), המוקדשת להיסטוריה של הצבע באמנות — מהניסויים הראשונים של האבסטרקט ועד למחקרים עכשוויים על תפיסה חזותית. באמצעות איחוד יצירות שנוצרו בין השנים 1949 ל-2025, האוצרים מציעים להתבונן בצבע לא כאלמנט בציור, אלא כשפה אמנותית עצמאית, המסוגלת לשנות את תפיסתנו לגבי מרחב, צורה והמציאות עצמה.
כשהצבע אינו נולד על הקנבס, אלא בתודעתנו
אנו רגילים לחשוב שהשמיים כחולים, הדשא ירוק והתפוח אדום. עם זאת, מדעי המוח המודרניים מצביעים על תמונה מורכבת יותר.
מבחינה פיזיקלית קיים רק אור — גלים אלקטרומגנטיים באורכים שונים המוחזרים מפני השטח של חפצים. רשתית העין קולטת את האותות הללו, אך תחושת הגוון נוצרת רק לאחר עיבוד מורכב של המידע על ידי המערכת החזותית במוח. מדענים החוקרים את מנגנוני הראייה הראו מזמן שהמוח משווה ללא הרף את התאורה, הגוונים הסמוכים, הניגודיות והניסיון שנצבר, כדי ליצור את מה שאנו תופסים כצבע. זו בדיוק הסיבה שאותו גוון יכול להיראות שונה לחלוטין בהתאם לסביבה. תופעה זו ידועה כקביעות צבע (color constancy) ונחשבת לאחד המנגנונים הבסיסיים של הראייה האנושית.
מתברר דבר מדהים. הצבע האדום אינו אגור בתוך התפוח. הוא נוצר מחדש בכל פעם בתפיסה שלנו.
זו בדיוק הסיבה שהצבע מסוגל לשנות את תחושת המרחב, העומק, הטמפרטורה, קנה המידה ואפילו המצב הרגשי שלנו. אנו תופסים אותו כמאפיין אובייקטיבי של העולם, אף שבמציאות אנו יוצרים אותו מחדש בכל פעם.
אין זה מקרי שנושא זה מושך כיום את תשומת לבם של נוירוביולוגים, פסיכולוגים של התפיסה ואמנים עכשוויים כאחד.
מדוע הצבע חזר למרכז האמנות העכשווית
בשנים האחרונות האמנות פונה יותר ויותר לא לחקר העולם כפי שהוא נראה, אלא לחקר תהליך התפיסה עצמו. אמנים מתעניינים לא רק במה שהאדם רואה, אלא גם באיך הוא רואה זאת.
הצבע התגלה כשפה אידיאלית למחקר מסוג זה.
בניגוד לצורה שניתן למדוד, או לעלילה שניתן לתאר במילים, הצבע קיים רק ברגע האינטראקציה בין היצירה לצופה. אין לו משמעות עצמאית מחוץ לתפיסה האנושית.
זו בדיוק הסיבה שהתערוכה Del color en el arte (Coloramas) נראית רלוונטית במיוחד.
התערוכה, שנוצרה בשיתוף עם Fundación Juan March, מאגדת עבודות של 27 אמנים שנוצרו בין השנים 1949 ל-2025, מאוסף MACA ומקרנות הקרן. עם זאת, מטרתה אינה לעקוב אחר התפתחות הזרמים האמנותיים. האוצרות מריה סוסאיה ורוסה קסטלס מציעות להתבונן בהיסטוריה של האמנות כהיסטוריה של שחרור הדרגתי של הצבע — מאלמנט משני בקומפוזיציה לשפה אמנותית עצמאית.
סמלי במיוחד שהפרויקט הזה מתקיים דווקא באליקנטה. האור הים-תיכוני כאן תמיד היה חלק מהזהות התרבותית של האזור, ולכן לא ניתן להפריד את השיחה על צבע מהמרחב עצמו שבו נמצא המוזיאון.
תערוכה שמסבירה את הצבע דרך אמנות, מדע וחוויה
מסלול התערוכה בנוי כמסע בהיסטוריה של הצבע.
לפני הכניסה, המבקרים פוגשים מעין חדר פלאות (curiosidades), שבו מקובצים מינרלים, פיגמנטים טבעיים, צבעים מן הצומח, מתכונים עתיקים להכנת צבעים ושפופרות תעשייתיות ראשונות. הצבע מתגלה באופן בלתי צפוי לא כאפקט אמנותי, אלא כתוצאה של התפתחות הכימיה, המסחר, הטכנולוגיות ואפילו ההיסטוריה הפוליטית.
לאחר מכן מתחיל המרחב המולטימדיאלי Coloramas, שבו בעזרת אור, הקרנות וסאונד, המבקרים עוברים דרך מהפיזיקה של גלים אלקטרומגנטיים ועד להופעת האמנות האבסטרקטית, שאפשרה לראשונה לצבע להתקיים באופן עצמאי. מבקרים רבים מציינים כיצד משטחי צבע גדולים באולם זה מתחילים לפתע "לנשום" ומשנים את תחושת העומק של המרחב.
עניין מיוחד מעורר אזור הלמידה Umbral cromático, שבו כל אחד יכול להתנסות באופן עצמאי בערבוב צבעים חיבורי (אדיטיבי) ומחסורי (סובטרקטיבי). ניסויים פשוטים מראים בבירור עד כמה התפיסה שלנו תלויה בהקשר. אותו גוון בדיוק מתחיל להיראות לפתע קר יותר או חם יותר, בהיר יותר או כהה יותר, רק משום שסביבתו השתנתה.
התערוכה לא רק מספרת על צבע, אלא מאפשרת לחוות הלכה למעשה את מאפייני התפיסה שלו.
אמנים עובדים לא עם צבע, אלא עם התפיסה שלנו
דווקא כאן מתבהר אחד הרעיונות המעניינים ביותר של האמנות העכשווית. במשך מאות שנים תפסו אמנים את הצבע כאמצעי לתיאור העולם. כיום קורה יותר ויותר ההפך.
הצבע הופך לדרך לחקור את האדם עצמו.
האמן העכשווי כבר לא עובד רק עם פיגמנט או קנבס. הוא יוצר תנאים שבהם מוחו של הצופה מתחיל לתפוס את המרחב בצורה מסוימת. על ידי שינוי רוויית הגוונים, האינטראקציה ביניהם, עוצמת האור או אופי התאורה, האמן מסוגל לשנות את המצב הרגשי של האדם עוד לפני שהוא מספיק לעבד את מה שראה. הצבע מתחיל להשפיע ישירות — דרך מנגנוני התפיסה.
מתקבלת מחשבה פרדוקסלית, אך מדויקת מאוד.
האמן יוצר לא כל כך צבע, אלא תנאים שבהם הצופה מוליד אותו בתוך תודעתו שלו.
זו בדיוק הסיבה שאותה יצירה לעולם לא נתפסת באותו אופן על ידי שני אנשים שונים.
הצבע כשפת העתיד
בשנים האחרונות האמנות הופכת יותר ויותר לבין-תחומית. היא מחברת פיזיקה, מדעי המוח, פסיכולוגיה, אדריכלות וטכנולוגיות דיגיטליות, ועוזרת להסתכל בדרך חדשה על דברים מוכרים.
התערוכה Del color en el arte (Coloramas) מראה שהשיחה על צבע יצאה מזמן מגבולות ההיסטוריה של הציור. כיום זו שיחה על תפיסה אנושית, זיכרון ותודעה.
אולי זו הסיבה שאמנים חוזרים שוב ושוב אל הצבע. לא בגלל שהוא הופך את היצירות ליפות יותר. אלא בגלל שהוא מאפשר לחקור את עצם תהליך הלידה של המציאות בתפיסה שלנו. ואולי, זו השאלה המרכזית שנותרת לאחר הביקור בתערוכה.
אם הצבע אינו קיים כשלעצמו, אלא נוצר בתודעתנו, עד כמה אובייקטיבי העולם שאנו רואים בכל יום?
דווקא כאן האמנות מפסיקה פשוט להציג את המציאות. היא מתחילה להסביר כיצד אנו יוצרים אותה.
