במרכז הלאומי לאמנויות חזותיות בדמשק נפתחה התערוכה הראשונה של הפרויקט החדש «לאמנות יש עקבות — 2026». יותר מ-200 יצירות של 197 אמנים מדורות וכיוונים שונים נאספו במרחב אחד: ציור וגרפיקה, פיסול וקליגרפיה, צילום, אמנות דיגיטלית ומדיה חדשים.
זו אינה רק תערוכה קבוצתית גדולה. לראשונה בהיקף כזה זוכה הסצנה האמנותית הסורית למרחב שבו דורות, טכניקות ודרכים שונות לראות את העולם נמצאים זה לצד זה. הפרויקט נועד לשמש פלטפורמה קבועה לאמנות העכשווית של המדינה, שתוכל לתעד עם כל מהדורה חדשה את התפתחותה ואת מגוונה.
אמנות בלי עלילה אחת
הבולט ביותר בתצוגה הוא רוחבה.
יש כאן עבודות הקשורות לזיכרון ולניסיון האנושי של השנים האחרונות. אך לצידן — נופים, קומפוזיציות מופשטות, ניסויים בצבע ובצורה, דפי קליגרפיה, צילומים ויצירות שנוצרו בעזרת טכנולוגיות מודרניות.
האמן יכול לפנות אל הזיכרון, ויכול לחקור צבע טהור. יכול לעבוד עם מקום מסוים, ויכול ליצור עולם מופשט לחלוטין. יכול להמשיך את מסורת הקליגרפיה או להשתמש בכלים דיגיטליים.
כל הכיוונים האלה מתקיימים בו-זמנית. והמגוון הזה הוא בדיוק אחד המחוות המרכזיות של הפרויקט.
התערוכה מראה עד כמה רחב יכול להיות מרחב האמנות כאשר הוא אינו חייב לדבר רק על הניסיון ההיסטורי. הזיכרון הופך כאן לאחד מחומרי האמנות האפשריים — לצד צבע, צורה, קו, מרחב, טבע וטכנולוגיה.
197 אמנים — סצנה אחת
המארגנים שאפו במכוון להציג את חיי האמנות של המדינה באופן הרחב ביותר. בפרויקט משתתפים מאסטרים מוכרים ויוצרים צעירים, אמנים העובדים בטכניקות קלאסיות ואלה המתנסים במדיה חדשים.
במרחב אחד נפגשים דורות שונים. הדבר מאפשר לראות לא רק את ההבדלים ביניהם, אלא גם כיצד רעיונות אמנותיים ממשיכים לעבור הלאה, להשתנות ולקבל נופך חדש.
במקום אמירה אוצרותית אחת מקבל הצופה קולות עצמאיים רבים.
וזו אחת התכונות החשובות של הפרויקט: הוא אינו מציע מבט יחיד על האמנות הסורית העכשווית, אלא יוצר מרחב שבו יכולות להתקיים בו-זמנית אסתטיקות, נושאים ועמדות אמנותיות שונות.
מקליגרפיה ועד פרקטיקות דיגיטליות
השאיפה להקיף כמה שיותר שפות אמנותיות ניכרת גם במבנה התצוגה.
מלבד ציור, פיסול וגרפיקה מוצגים כאן קרמיקה, קליגרפיה ערבית, גרפיקה מודפסת, צילום, וידאו, מיצבים ויצירות דיגיטליות.
הקליגרפיה ביצירות עכשוויות יכולה להפוך לצורה פלסטית עצמאית — קו, קצב ומרחב. לצידה מתקיימות טכנולוגיות ומדיה חדשים, המרחיבים את גבולותיה המוכרים של היצירה האמנותית.
כך מציגה התערוכה אמנות עכשווית לא כאוסף של ז'אנרים נפרדים, אלא כשדה מתרחב ללא הרף, שבו צורות מסורתיות יכולות לפגוש ניסוי.
זיכרון — אחד החומרים
בין היצירות יש עבודות הפונות ישירות אל הניסיון המורכב של השנים האחרונות. ביניהן — «מלאך-שהיד» של יוסף אל-בושי והליתוגרפיה של מריה א-סרחאן «הלם והכחשה». בתצוגה מוצגות גם עבודות הקשורות לדמשק, למעלולא, לתדמור ולמקומות אחרים.
אך לצידן נמצאות יצירות שאינן שואפות לספר סיפור באופן מילולי.
הזיכרון אינו הופך כאן לשפה היחידה. הוא מתגלה כאחד מחומרי הגלם הרבים שאמנים עובדים עמם.
עבור יוצר אחד זה יכול להיות דימוי של עיר, עבור אחר — צבע, עבור שלישי — קו, עבור רביעי — דמות אנושית, עבור חמישי — סביבה דיגיטלית.
האמנות זוכה ליכולת לא רק לשמר את מה שנחווה, אלא גם ליצור דימויים חדשים של ההווה.
מרחב לדיאלוג בין דורות
חלק חשוב בפרויקט הוא המפגש בין אמנים בני גילאים שונים ובעלי ביוגרפיות יצירתיות שונות. במרחב אחד נמצאים מאסטרים שפרקטיקתם התעצבה במשך עשורים, ויוצרים שרק מתחילים את דרכם.
פורמט כזה יוצר מרחב לדיאלוג — בין ניסיון לניסוי, בין מסורת לטכנולוגיה, בין שפות שכבר התגבשו לאלה שרק נולדות.
במקום חלוקה לפי דורות מציעה התערוכה לראותם בו-זמנית: כחלקים של סצנה אמנותית אחת שממשיכה להתפתח.
לכן הפרויקט אינו כל כך סיכום של תקופה מסוימת, אלא ראשיתו של שיח אמנותי חדש.
התערוכה כראשיתו של ארכיון
לפרויקט יש גם ממד ארוך טווח יותר. המארגנים הצהירו על הקמת מערכת מקצועית לבחירת עבודות ולהענקת פרסים, וכן על רכישת יצירות בודדות עבור האוסף האמנותי הלאומי.
את תוכנית התערוכה משלימים חמישה סמינרים ושלוש סדנאות מקצועיות, המחברים את התצוגה לתוכנית חינוכית ודיסקורסיבית.
כך מתגבשת בהדרגה תשתית שיכולה להתקיים זמן רב יותר מתערוכה אחת. כל מהדורה חדשה תוכל להוסיף לארכיון האמנותי שמות, יצירות וכיוונים חדשים — תוך תיעוד השינויים בחיי האמנות העכשווית של סוריה.
העקבות שנוצרות עכשיו
את שם הפרויקט אפשר לקרוא לא רק כהרהור על שימור העבר, אלא גם כהצהרה על ההווה.
העקבות של האמנות יכולות להיות חומריות — ציור, צילום או אובייקט שייכנס לאוסף. יכולות להיות חזותיות — דימוי שיישאר בזיכרונו של הצופה. ויכולות להיות תרבותיות: רעיון, טכניקה או שפה אמנותית שתמשיך לחיות ולהתפתח בדור הבא.
במובן זה «לאמנות יש עקבות» מדבר прежде всего על היצירה.
על האפשרות לכנס במרחב אחד 197 קולות אמנותיים שונים. על מפגש בין מאסטרים מוכרים ליוצרים צעירים. על שכנות בין זיכרון למופשט, בין נוף לקליגרפיה, בין טכניקות מסורתיות למדיה חדשים.
לראשונה מגוון כזה נעשה חלק מפרויקט אחד — וזו בדיוק משמעותו.
אם היוזמה תימשך, עם הזמן עקבותיה יהיו לא רק אוסף של יצירות בודדות, אלא גם היסטוריה שמתגבשת בהדרגה של האמנות העכשווית של סוריה — היסטוריה שבה דורות שונים ושפות אמנותיות שונות יוכלו להמשיך להיפגש, להשתנות וליצור דבר חדש.
