בספטמבר 2026 נפתחה בדרום קוריאה הביאנלה ה-16 של גוואנגג'ו — אחת התערוכות הבולטות ביותר של אמנות עכשווית באסיה. השנה היא מציעה לצופה חוויה יוצאת דופן: להאט.
הביאנלה מתקיימת מ-5 בספטמבר עד 15 בנובמבר באולם התערוכות של ביאנלת גוואנגג'ו. המנהל האמנותי הוא האמן והאוצר הסינגפורי הו טסו ניאן. יחד עם האוצרים צ'ה קיונגפה, פארק גאהי ובריאן קואן ווד הוא אסף 43 אמנים וקבוצות אמנות מ-22 מדינות.
עבור ביאנלה בסדר גודל כזה, מספר המשתתפים נראה קטן באופן מפתיע. ובדיוק בכך טמון אחד המהלכים המרכזיים של המהדורה הנוכחית. הו טסו ניאן צמצם במכוון את מספר המשתתפים לעומת המהדורות הקודמות. כתוצאה מכך זוהי ביאנלת גוואנגג'ו עם המספר הקטן ביותר של אמנים בתולדותיה. עם זאת, אמנים רבים קיבלו אפשרות להציג כמה עבודות בבת אחת ולהציג את עבודתם בפירוט רב בהרבה.
נוצרת תמורה מעניינת בסדר הגודל: פחות אמנים — יותר מרחב, יותר זמן ויותר תשומת לב לכל יצירה.
״עליך לשנות את חייך״
שם הביאנלה — You Must Change Your Life — לקוח מן השורה האחרונה המפורסמת של השיר ״טורסו ארכיאי של אפולו״ מאת ריינר מריה רילקה, שנכתב בשנת 1908.
בשיר מתאר רילקה טורסו עתיק של אפולו. לפסל אין ראש, אך גיבור השיר חש בו נוכחות כה עזה של חיים, עד כי המפגש עם היצירה מסתיים במשפט: ״עליך לשנות את חייך״.
עבור הו טסו ניאן שורה זו לא הייתה קריאה מוכנה, אלא נקודת מוצא לשיחה על שינוי. התערוכה אינה מציעה לצופה תשובה נכונה אחת לשאלה מה בדיוק יש לשנות. חשוב הרבה יותר משהו אחר: מה קורה כאשר לאדם ניתן די זמן להסתכל באמת.
לא לעבור במהירות לאולם הבא. לא לקרוא את השלט ולהעביר סימן וי בראש. אלא להתעכב ליד היצירה, להבחין בחומר שלה, בקנה המידה שלה, בצליל שלה, בתגובה של עצמך — ואולי לחזור אליה שוב.
הקשב דווקא הוא שהופך לאחד החומרים המרכזיים של הביאנלה הזו.
חמישה אולמות — מן המולקולה ועד הקוסמוס
התערוכה המרכזית מחולקת לחמישה אולמות. שמותיהם יוצרים מעין מפה של תנועה: מן החומר ומגוף האדם אל היחסים, האדמה, הקוסמוס ולבסוף האוויר והצליל.
אולם 1 — מולקולות ואני מתחיל בקנה המידה הקטן ביותר.
כאן נמצא Resin Pond מאת Goldin+Senneby — כמעט שני טונות של שרף אורן, שנשפכו ישירות על הרצפה. החומר תופס את המרחב ומשנה ממש את תנועת המבקר: את המסלול הרגיל יש לעקוף. בעבודה יש גם ממד אישי. היא קשורה לניסיונו של אחד מבני הצמד, החי עם טרשת נפוצה, ולכן השיחה על החומר עוברת בהדרגה אל הגוף, אל פגיעותו ויכולתו להסתגל.
לצידם מופיעים אבנים געשיות מהאי צ'ג'ו. הן כאילו מעבירות את השיחה לסולם זמן אחר לגמרי — לשם, שבו השינוי נמדד כבר לא בחיי אדם, אלא בתהליכים גאולוגיים.
אולם 2 — גופים וקשרים פונה אל הגוף ואל היחסים בין בני אדם. כאן חשובים החזרה, המשמעת, הקרבה, הדאגה והמתח שנוצר בתוך הקשרים האנושיים.
אולם 3 — נופים ולמידה מרחיב את קנה המידה אל האדמה, העמל והניסיון הקולקטיבי.
אולם 4 — קוסמוס ושינוי מביט עוד רחוק יותר. חלום, זיכרון, אבות וזמן פלנטרי מאפשרים לתאר שינוי בקנה מידה שעולה בהרבה על חיי אדם.
אולם 5 — אוויר והבעות כאילו משחרר בהדרגה את המרחב מן החומריות. כאן בולטת במיוחד עבודתה של Jacqueline Kiyomi Gork Not Exactly BPM (Variation Rrose) (2026) — מיצב רחב היקף המחבר צליל, פיסול וקומפוזיציית טכנו רבת-ערוצים. המרחב מזכיר בעת ובעונה אחת מבנה אדריכלי ומבוך, והצליל נעשה לחלק פיזי מן הסביבה.
כאשר הזמן נעשה חלק מן האמנות
הדבר מתבטא בצורה מעניינת במיוחד ביצירות שאי אפשר לראות בשלמותן בתוך דקות אחדות.
Angela Goh מבצעת את Craft (2026) ארבע פעמים ביום. במרכז היצירה עומדים הגוף האנושי ותנועות קטנות וחוזרות שהופכות בהדרגה לקומפוזיציה כוריאוגרפית של ממש.
אצל Sunik Kim קנה המידה של הזמן נעשה כמעט מילולי. The Light in the Factory (2026) נמשכת 496 שעות — בדיוק כל עוד נמשכת התוכנית הציבורית של התערוכה המרכזית. היצירה קשורה להיסטוריה של עמל תעשייתי ודיכוי עובדים, והצליל שלה מתפשט בבניין הביאנלה לאורך כל תקופת התערוכה.
יש גם מחווה זמנית אחרת — התנצלויות James T. Hong. מדובר כמעט באסופה בת אחת עשרה שעות של התנצלויות פומביות של מנהיגים פוליטיים, המוקרנת בערבים על חזית הבניין.
יצירות כאלה אי אפשר "לסגור" במבט אחד. אפשר לבוא בהתחלה ולראות רק שבר. אפשר לחזור מאוחר יותר. אפשר לשמוע את היצירה לפני שרואים אותה. אפשר לשהות לצידה זמן רב בהרבה ממה שתוכנן מלכתחילה.
וכאן מתגלה הבדל חשוב של ה-Gwangju Biennale הנוכחית: הזמן מפסיק להיות רק משך הביקור והופך לחלק מן החוויה האמנותית.
גוואנג'ו: שינוי אישי וזיכרון העיר
לרעיון הזה יש גם הקשר מיוחד. ה-Gwangju Biennale נוסדה בשנת 1995, 15 שנים לאחר המרד הדמוקרטי של 18 במאי 1980, שהפך לחלק מרכזי בתולדות העיר. לכן השיחה על שינויים בגוואנג'ו מתקיימת בהכרח בו-זמנית במישור האישי ובמישור הציבורי.
אחד הדוגמאות החזקות ביותר הוא הפרויקט May Mothers House. מדובר בקהילה של נשים שחייהן הושפעו עמוקות מאירועי 1980. משנת 2022 הן עובדות עם האמן Joo Hong במסגרת סדנאות אמנות. בביאנלה מוצגות 322 ציורים שנוצרו במהלך התהליך הזה.
כאן השינוי מקבל קנה מידה אחר לגמרי. הוא יכול להיות אישי. הוא יכול להתרחש בגוף. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בתנועה חוזרת או בפרקטיקה אמנותית. והוא יכול בהדרגה להפוך לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי.
מה נותר לאחר התערוכה
You Must Change Your Life נשמע כמו כותרת נחרצת מאוד. אבל הביאנלה עצמה מתגלה כמעודנת הרבה יותר מן הביטוי הזה.
היא אינה מסבירה לצופה כיצד אמורים חייו להשתנות לאחר הביקור. במקום זאת היא מציעה זמן. זמן לבחון את החומר. לשמוע את הצליל. להתבונן בתנועה חוזרת. לשוב אל יצירה שקשה היה להבין אותה בתחילה.
במובן הזה, השינויים ב-Gwangju Biennale מתרחשים לא רק בעלילות היצירות. הם טבועים בארגון התערוכה עצמו: במספר מצומצם יותר של משתתפים, באפשרות להקדיש לאמנות זמן רב יותר, וביצירות שנחשפות בהדרגה.
ואולי דווקא משום כך נשמעת היום השאלה המרכזית של הביאנלה הזאת בדיוק רב במיוחד.
מה אנחנו מסוגלים לראות כאשר הקשב נעשה מרוכז יותר?
Gwangju Biennale 2026 משיבה עליה לא ביצירה אחת ולא ברעיון אחד. היא משיבה בקצב התערוכה עצמו. פחות חיפזון. יותר זמן לצד האמנות. יותר מרחב לשינויים.
