כל שנתיים הופכת ונציה לתערוכת האמנות העכשווית הגדולה ביותר על פני כדור הארץ. ב־9 במאי 2026 נפתחו בגני ג'יארדיני ובמרחבי הארסנל התערוכה הבינלאומית לאמנות ה־61 — "In Minor Keys" ("בסולמות מינוריים"). מאחורי השם אין מלנכוליה, אלא עומק מיוחד: כך במוזיקה, הסולם המינורי אינו פועל כמילה נרדפת לעצב, אלא כמרחב של חוויה מורכבת, רבת־שכבות וחיה. אוצרת התערוכה היא קויו קואו (Koyo Kouoh) — מייסדת המרכז התרבותי RAW Material Company והמנכ"לית והאוצרת הראשית לשעבר של Zeitz MOCAA. הרעיון של קויו קואו, שנוסח בקונספט "In Minor Keys", זכה לתהודה רחבה בקהילת האמנות. הרעיון של התערוכה כמרחב של "סולמות מינוריים" — שבו מוערכים קולות שקטים ומצבים רגשיים עדינים — נתפס כצעד אמיץ לעבר שפה אוצרותית חדשה.
הרעיון: ג'אז כעיקרון אוצרותי
"In Minor Keys" שואב את שמו מהמוזיקה — וזו לא רק מטאפורה יפה.
הג'אז אינו צפוי. הוא בנוי על אלתור, על שתיקה, על דיאלוג בין נגנים — וזה בדיוק העיקרון שעמד בבסיס בחירתם של 110 אמנים. לא לפי כרונולוגיה, לא לפי ז'אנרים, לא לפי גאוגרפיה — אלא לפי "תהודות, קווי דמיון ונקודות השקה אפשריות בין פרקטיקות, גם כשהן רחוקות זו מזו", נאמר בהודעה הרשמית לעיתונות של הביאנלה.
התערוכה אינה מחולקת למדורים נושאיים. במקומם — זרמים נסתרים, הזורמים מיצירה אחת לאחרת, וכוללים כיוונים כמו מזבחות, תהלוכות, קסם, מנוחה רוחנית ופיזית, אמנותיים "איים", וכן בתי ספר — מונח המשקף את אמונתה של קואו שאמנים יוצרים בעצמם מוסדות וקהילות סביבם.
"אמנים הם תעלות לסולמות מינוריים וביניהם", כתבה בטקסט האוצרותי. "להקשיב להם, ולא לדבר בשמם — זו מהות הכוונה האוצרותית".
הגשמה אדריכלית של היגיון מוזיקלי זה פותחה על ידי משרד קייפטאון Wolff Architects. הפתרון שלהם — פשוט ומדויק: מתקרות הביתן המרכזי והארסנל יורדים יריעות אינדיגו רחבות, המסמנות מעברים בין אזורים. הן אינן מחלקות את החלל בצורה נוקשה, אלא מווסתות את הקצב והאווירה, תוך שמירה על האוטונומיה של כל אמן. אינדיגו — צבע שמי הלילה, העומק ואפריקה גם יחד. צבע שנשאה קואו עמה כל חייה.
"סולמות מינוריים הם מסעות אקזוטיים הפונים אל החושני: הם מזמינים את הצופים להתפעל, למדוט, לחלום, להלל, להרהר ולהיות בקהילה", — גייב בקהרסט-פייחו, יועץ אוצרותי.
היקף: מספרים המדברים בעד עצמם
- 110 אמנים וקולקטיבים — רובם מהגלובל דרום: אפריקה, האיים הקריביים, אמריקה הלטינית, אסיה.
- 100 ביתנים לאומיים — חלקם ממוקמים ב ג'ארדיני ו ארסנלה, ואחרים ממוקמים במקומות שונים בוונציה.
- 7 מדינות משתתפות חדשות: גינאה, גינאה המשוונית, נאורו, קטאר, סיירה לאון, סומליה ווייטנאם פותחות לראשונה ביתנים משלהן בביאנלה.
- אל סלבדור — מצוינת בנפרד כמדינה המשתתפת לראשונה עם ביתן משלה.
- 31 אירוע מקביל — מתקיים במסגרת הביאנלה, ומכסה מקומות שונים בוונציה (כנסיות, פאלאציים וחללים עירוניים).
- 9 במאי — 22 בנובמבר 2026 — 198 ימי פעילות (כולל). טקס הפרסים — 22 בנובמבר 2026 .
זה כשלעצמו אירוע: מפת האמנות העכשווית מתרחבת — ומתרחבת בכיוון שקואו ראתה כעיקרי.
אמנים: מי ולמה
קואו בחרה אמנים לפי עיקרון אחד: הפרקטיקות שלהם «מזינים, תומכים ומאחדים מחדש», תוך העלאת הממד החושי, הרגשי והסובייקטיבי של החוויה לקדמת הבמה. הנה כמה שמות מרכזיים בתערוכה הראשית:
- ניק קייב (ארה"ב, שיקגו): «Amalgam (Origin)» (2025) — דמות שומר בארסנלה. פסל שבו התנגדות מוצאת ביטוי משמח, כמעט חגיגי.
- וואנגצ'י מוטו (קניה/ארה"ב): «SimbiSiren» (2026) — פסל ברונזה המאחד דימויים של בת ים, ספינקס, רוח קונגו ושורש עץ. הכלאה כדימוי של שלמות.
- לורי אנדרסון (ארה"ב): מיצב רחב היקף — אחד משלושת "העוגנים" המרכזיים של התערוכה. קול, צליל וחלל כיצירה אחת.
- קאדר אטיה (צרפת/גרמניה): חוקר את מושג ה"תיקון" — רעיון הריפוי והשיקום כפרקטיקה אמנותית ופוליטית.
- טורקוואז דייסון (ארה"ב, ניו יורק): אדריכלות, מים וחופש הגוף — הפרקטיקה שלה חוקרת את החלל כממד פוליטי.
- אלפרדו ג'אר (צ'ילה/פורטוגל): מאז שנת 1979 הוא עובד עם דימוי וצדק. ותיק הביאנלה — מצ'ילה של תקופת פינושה ועד היום.
- מאמה מגדלנה קמפוס-פונס (קובה/ארה"ב): ציור, זכוכית, קרמיקה — עבודותיה חוקרות זיכרון, יופי וקשר בין-דורי.
- אוטובונג נקנגה (ניגריה/בלגיה): צמחים, אדמה, קשר בין גוף לנוף — הפרקטיקה שלה ממש צומחת דרך כל התערוכה.
ביתנים לאומיים: קולות חדשים ובכורות היסטוריות
הביתנים הלאומיים קיימים בנפרד מהתערוכה הראשית ובוחרים אמנים בעצמם. ב-2026 הם יוצרים תמונה בולטת במיוחד — בעיקר משום שכמה מדינות עשו בחירה עקרונית לטובת החדש:
- בריטניה מציגה את לוביינה חימיד — זוכת פרס טרנר לשנת 2017 והאמנית השחורה השנייה בתולדות הביתן הבריטי. עבודתה חוקרת את ההיסטוריה הקולוניאלית ואת הקולות שנשארו בלתי נשמעים זמן רב מדי.
- צרפת מציגה לראשונה בביתן הלאומי את איטו באראדה — אמנית שעיסוקה נוגע לזיכרון, ילדות ומרחב ציבורי.
- ארה"ב מציגה את הפסלת אלמה אלן — בכורה שכל עולם האמנות עוקב אחריה.
- את הביתן של הוותיקן אוצרים הנס אולריך אובריסט ובן ויקרס, וכללו בתכנית את פטי סמית.
- דנמרק בחרה מאיה מלו ליזה — הנציגה הצעירה ביותר בתולדות הביתן הדני.
שבע מדינות משתתפות חדשות — גינאה, גינאה המשוונית, נאורו, קטאר, סיירה לאון, סומליה ווייטנאם — פותחות ביתנים משלהן לראשונה. ראוי לציין בנפרד את אל סלבדור, שמשתתפת גם היא לראשונה עם ביתן משלה. זו לא רק הרחבת הגיאוגרפיה. זה שינוי של השפה עצמה שבה הביאנלה מדברת עם העולם.
הלב החי של התערוכה: תהלוכת המשוררים והגן כמניפסט
אחד האירועים הנוקבים ביותר בתכנית יהיה תהלוכת המשוררים בגני ג'ארדיני. ב-1999 יצאה קואו מדקאר לטימבוקטו יחד עם תשעה משוררים אפריקאים — הרכבת הפואטית הזו הרכבת הפואטית נותרה אחת מחוויות המעצבות בביוגרפיה שלה. בוונציה היא משוחזרת כתהלוכה חיה: משוררים הולכים דרך הגנים, קולותיהם נשמעים בחלל התערוכה. זהו ציטוט ישיר מההיסטוריה — ובמקביל אמונה ששירה מסוגלת לחצות גבולות בין תקופות ותרבויות.
הדימוי השני החוצה את כל התערוכה הוא הגן. קואו הבינה אותו כמרחב לא רק של חיים ויופי, אלא של התנגדות ושימור: היסטורית, דווקא בגנים שמרו אנשים ידע, זרעים וזהות. צמחים ממש צומחים דרך התערוכה — בפסלים של מוטו, במיצבים של נקנגה, בפתרונות האדריכליים של הביתנים. הטבע החי כחלק מהאמנות, לא כתפאורה לה.
המוזיקה נמשכת. שיריהם של אלה שיוצרים יופי למרות הנסיבות. מנגינותיהם של אלה שמתאוששים מהריסות. הרמוניותיהם של אלה שמתקנים פצעים ועולמות. — מתוך הטקסט האוצרותי במפתחות מינוריים.
למה הביאנלה הזו חשובה דווקא עכשיו
הביאנלה של ונציה קיימת מאז 1895 . במהלך הזמן הזה היא שיקפה תקופות, קווי שבר פוליטיים, מהפכות אמנותיות. «In Minor Keys» מהמרת על משהו אחר — על כך שהשקט והאינטימי לא פחות משמעותיים מהקולני והמונומנטלי. בעולם עמוס במידע ובמהירות, התערוכה הזו מציעה להאט ולכוונן לתדר אחר.
התפיסה של קואו — להסיט את הדגש מהצהרות דקלרטיביות לתפיסה חושית — קבעה במידה רבה את חוויית הצופים. כפי שמודגש בטקסט האוצרותי «In Minor Keys»: «המוזיקה נמשכת. שיריהם של אלה שיוצרים יופי למרות הנסיבות. מנגינותיהם של אלה שמתאוששים מהריסות. הרמוניותיהם של אלה שמתקנים פצעים ועולמות». הביאנלה לא רוצה להסביר — היא רוצה להזין. זו שאיפה נדירה וכנה לאירוע בסדר גודל כזה.
