❓שאלה:
קצת התבלבלתי. בסמינר המקוון "תודעה חדשה. הגוף כהוכחה" אתה אומר קודם שאנחנו בוחרים לא לעכב כאב בגוף, ובמהלך ההארקה אנחנו בדיוק את זה בוחרים – לא לעכב. אבל באותו מקום, בהמשך, אתה אומר: "להרשות לזה להיות. לא להיפטר ממנה. לא להרחיק אותה ממך".
❗️תשובה לי:
מה שמתעכב בגוף הוא ניסיון לאסור על זה להיות בקיום. בגוף אנחנו לא יכולים להחזיק את מה שמורשה פשוט להיות. אנחנו מחזיקים בדיוק את מה שאנחנו מנסים לעצור. "אני לא רוצה את זה" – זה אותו דבר כמו "אני רוצה לעכב את זה".
יחד עם זאת, הגוף כתודעה כבר מכיל בתוכו שלמות. אין לנו מה להציע לו כדי שיהיה "שלם יותר" או "בריא יותר". רק אל תעמיסו עליו משקל מיותר כמו "אסור לי לחשוב על זה…".
מה שמהווה חוויה בעלת ערך ייכלל ב-DNA כזיכרון גוף. כך גם אתם מעבירים כישורים, נניח, של נהיגה במכונית, נגינה על כלי נגינה וכדומה.
אבל מועבר גם "אני זה שלא אוהב…". וה"לא אוהב" הזה נלקח מהיקום ומוכנס לגוף, כדי שיזכור בדיוק מה לא לאהוב.
אז אתם אומרים: "כן, זה קיים, וזה כבר לא מעניין אותי". הגוף עונה לכם: "בסדר, בואו נשכח מהשטות הזאת, ונתעסק ברכישת כישורי סוואהילית".
כדי לשכוח משהו, צריך ממש לשכוח – לתת לו ללכת, בלי להיפרד. אבל ברגע שאתם עסוקים בשאלה "לאן כדאי לשלוח אותו?" או "איך בדיוק הוא צריך להישכח?", אתם מיד נותנים לזה תשומת לב.
לכן הנוסחה היא: "אני מכיר בכך שביקום יש הכול. ואני כבר לא צריך לטפל בביטול המיותר, אני אקח את הרצוי".
בהכרה בכול יש משמעות עמוקה – אתם יכולים לקבל כל מה שתרצו. זה הצד השני של שחרור מה שאינו רצוי.
תשומת הלב קובעת נוכחות, והנוכחות עצמה מוגדרת על ידי רשות להיות לכול.
