מדוע "קום והתהלך" אינו נס, אלא מיקוד תשומת לב
❓שאלה:
שוחחתי כאן לעומק ובאריכות עם ליה על בריאות. היא הסבירה הכל, הניעה אותי, אפילו ביישה אותי. כך שלא להזמין מנתחים עם הניתוחים המתוכננים שלהם למציאות שלי... עמוק, יותר מכל פסיכולוג... אבל למחרת שוב עקצץ, ואז עוד... ואני מסתובב זועף. כי איך אפשר ברגע ליצור תדר של הבורא (כלומר, להתרפא), כשבמשך שנים יצרתי את מה שעקצץ? הרי אני עדיין לא ישו...
❗️תשובת לי:
ובכן, כידוע לכם, אנחנו לא נותנים עם ליה עצות רפואיות...
אז המבט הלא-רפואי הוא הבא.
ראשית, להתייחס לכאב כאות לריפוי. כלומר, הגוף אומר לכם: "אני מתחיל לפצות על החסימות שלך, מרפא את עצמי".
שנית, לא להשתמש בכאב כרגש שלילי – השלכה של מחשבות בנושא "יהיה יותר גרוע".
שתי הנקודות הללו אינן המלצה מה לעשות מבחינה רפואית, אלא דרך להסתכל על הגוף עם אמונה בריפוי עצמי. כלומר, מה שהגוף מבקש מכם – "תסמוך עליי בעבודה על עצמי, אל תחסום אותה בספק שלך".
מבינים?
מה שתחליטו עם רופאים או בלעדיהם – המצב הפנימי שלכם "יהיה בסדר גמור" יהיה לכם לתמיכה בכל פעולה.
כלומר, אתם לא פוחדים מהפעולות שנקטתם. כל החלטה שלכם אתם תומכים לא בספק, אלא באמונה ברזל "ככה יותר טוב". ובלי להסתכל אחורה. קיבלתם החלטה – נקודה – הגוף לא מתייסר יותר בספקות שלכם, אלא עושה את העבודה שלו.
אם מדברים על ישו, כוח הריפוי שלו היה בדיוק בכך שלא לאפשר שום ראייה אחרת מלבד ריפוי. "קום והתהלך" – אלה לא רק מילים, אלא "מסדרון מציאות" שהוא הביט בו, ממוקד לחלוטין בו. ואם האדם קם, הוא הלך נרפא. אם האדם ישב והמשיך לשאול שאלות, ישו הלך.
החלק שמוזכר בחטף בבשורה, כמו "אין נביא מתקבל במולדתו" – זה בדיוק האירועים שבהם אנשים סירבו ללכת בעקבות מיקוד תשומת הלב של ישו. לכן הוא לא ריפא שם אף אחד. כלומר, ההיגיון אינו ב"כוח הריפוי" שלו, אלא בכך שאנשים לא יכלו להאמין בעצמם. ישו עצמו היה "מיקוד תשומת לב", סמל לאמון במה שיכול להיות.
היו לעצמכם סמל האמונה שלכם, לא תצטרכו יותר מזה.
אתם יכולים להשתמש בכל דרך פעולה ובכל מתווכים (רופאים, מרפאים, טכנולוגיות, תרופות...), אבל הגוף שלכם מרפא את עצמו, בהסתמך על נחישותכם בדרך הנבחרת.
