התאוששות של מין עד אלפי פרטים לאחר קריסה קטסטרופלית של האוכלוסייה נראית כמו הצלחה. אולם מאחורי המספרים מסתתרת מציאות מורכבת יותר: המורשת הגנטית של בסיס צר ותכונות הרבייה עלולות להגביל במשך עשורים את יכולת הקיום של האוכלוסייה.
האיביס היפני (Nipponia nippon) עבר במאה ה-20 צמצום חד עקב אובדן בתי גידול וזיהום. בשנת 1981 נמצאו במחוז שאאנשי שבסין שבע ציפורים בר בלבד — שני זוגות מתרבים ושלושה גוזלים. מאז תוכניות שימור, שכללו רבייה בשבייה והשבה לטבע, אפשרו לאוכלוסייה לעבור תשעת אלפים פרטים בקצת יותר מארבעה עשורים.
מחקר שפורסם ב-Nature Communications בפברואר 2026 הראה שההצלחה לא הייתה תלויה רק במספר. רביית קרובים, בלתי נמנעת במספר קטן של מייסדים, מפחיתה את שיעור הבקיעה המוצלחת של גוזלים. מודלים של 300 תרחישים אישרו: ברוב המקרים האוכלוסייה מגיעה ליעד, אך הקצב והיציבות תלויים בפרמטרים הדמוגרפיים ההתחלתיים של המין.
חשוב במיוחד כיצד מארגנים את ההשבה לטבע. יצירת כמה קבוצות חדשות בבת אחת מאוכלוסייה משוקמת גדולה מניבה תוצאות טובות יותר מאשר "הנצה" עוקבת מקולוניות שהוקמו זה לא מכבר. הגדלת מספר זוגות המייסדים מאיצה את הצמיחה ומאטה את הצטברות ההכלאה הפנימית; בשימוש בשלושה זוגות בלבד הסיכון לקריסה גבוה במידה ניכרת.
לפיכך, ספירה פשוטה של פרטים אינה משקפת את מצבו האמיתי של המין. ההיסטוריה של המגוון הגנטי, מספרם ומוצאם של המייסדים, וכן המאפיינים הביולוגיים של הרבייה והשרידות קובעים אם האוכלוסייה תוכל לשמור על יציבות בעתיד או תימצא שוב פגיעה.
עבור תוכניות שימור משמעות הדבר היא שיש להתחשב לא רק במספר הפרטים אלא גם במבנה הגנטי בעת תכנון ההשבות לטבע וניטור.
