האבולוציה מתנהגת לפעמים כמו מעצב אובססיבי, שחוזר שוב ושוב לאותה צורה. לביולוגים יש מונח מיוחד לכך – קרציניזציה. זהו תהליך שבו קבוצות שונות לחלוטין של סרטנאים רוכשות מראה של סרטן. במהלך 200 מיליון השנים האחרונות, הטבע "המציא" את הסרטן לפחות חמש פעמים. מדוע צורה זו כה יעילה?
המאפיין העיקרי של הסרטן הקלאסי הוא הקומפקטיות שלו. בניגוד לאבותיו המוארכים עם זנבות ארוכים (המזכירים לובסטרים), הסרטן "החביא" את בטנו מתחת לראש-חזה. זה הפך אותו לפחות פגיע לטורפים ואיפשר לו לנוע במעברים צרים. דווקא שינוי מבנה הגוף הזה הכתיב את ההליכה הצדית המפורסמת.
העניין הוא מכניקה טהורה. כשהשריון נעשה רחב יותר מאשר ארוך, הרגליים עוברות לצדי הגוף. כדי ללכת קדימה, המפרקים היו צריכים להיות בעלי טווח סיבוב עצום, מה שהיה מחליש את המבנה. הליכה הצידה מאפשרת לסרטן לפתח מהירות גבוהה תוך שימוש בתנועות מנוף פשוטות אך חזקות של המפרקים, ללא סיכון להסתבכות ברגליו שלו.
זה מעניק יתרון עצום ביכולת התמרון. בעוד הטורף מבזבז זמן על סיבוב, הסרטן פשוט משנה את כיוון התנועה מבלי לשנות את מיקום גופו. מעניין שהאבולוציה לא עצרה בהישג זה: קיים גם תהליך של "דה-קרציניזציה", שבו מינים מתחילים שוב להתארך.
למה לנו לדעת זאת? חקר הביומכניקה של סרטנים מסייע בפיתוח רובוטים מהלכים לעבודה בשטח קשה ובקרקעית הים. חיקוי הליכתם מאפשר ליצור מכשירים העמידים בפני זרמים ומסוגלים לנוע בהריסות, שבהן רכב גלגלי אינו יכול לפעול.
האם אי פעם חשבתם עד כמה צורת גופנו שלנו מגבילה את חופש התנועה שלנו במרחב, בדיוק כפי שהשריון כופה את דרכו על הסרטן?
בפרספקטיבה רחבה יותר, הבנת "מבוי סתום" ו"פריצות דרך" אבולוציוניים אלה תסייע לנו לתכנן טוב יותר מערכות מלאכותיות, שיהיו מסתגלות כמו האבות-טיפוס הביולוגיים, שהשתכללו במשך מיליוני שנים.
