מרטין פיסטוריוס שכב במצב צמח במשך 12 שנים, עד שהרופאים הכריזו כי תודעתו אבדה לנצח. אולם מטפלת הבחינה בתנועות עיניים שאיש לא ראה — והתברר שהוא היה מודע למתרחש לאורך כל הזמן הזה, כשהוא לכוד בתוך גופו שלו. חוקר המוח כריסטוף קוך, מנהל מכון אלן לחקר המוח ואחד מחוקרי התודעה המובילים, מזכיר בעיה חמורה: רופאים מאבחנים מצב צמח באופן שגוי בכ-40% מהמקרים, כשהם מבלבלים בינו לבין מצב של תודעה מינימלית. משמעות הדבר היא שמטופלים רבים, שנראים כחסרי תודעה עמוקה, למעשה שומעים ורואים את כל המתרחש סביבם.
הפער בין התנהגות למודעות מעמיד בסימן שאלה את הקריטריונים הקליניים המקובלים. קוך מדגיש: תודעה אינה תופעה בינארית, כפי שנוטים לחשוב, אלא ספקטרום שיכול לנוע בין ערנות חיונית לבין הבזקים עמומים. יתרה מכך, תנועות עיניים רפלקסיביות או עוויתות ספונטניות אינן מוכיחות קיומה של חוויה, בדיוק כפי שהיעדרן אינו מוכיח היעדר מודעות. המבחנים הקליניים הרגילים פשוט אינם רגישים לצורות עדינות יותר של תפיסה.
בהקשר של תיאוריית המידע המשולב, שקוך מפתח יחד עם חוקר המוח ג'וליו טונוני, התודעה אינה תלויה בהתנהגות אלא ביכולתו של המוח לשלב מידע. קוך מבחין בין תודעה פנומנלית — החוויה הסובייקטיבית עצמה — לבין הנגישות של חוויה זו ולבין מודעות עצמית. בעלי חיים ותינוקות יכולים לחוות כאב או פחד מבלי שתהיה להם תפיסה של עצמם כסובייקט. צמחים, לדעתו, ככל הנראה נטולי תודעה, מכיוון ששילוב מידע דורש מערכת מוחית, אם כי המדע טרם סיפק תשובה סופית בנושא.
מבחינה מתודולוגית, הריאיון של קוך נשען על תצפיות קליניות, עדויות אישיות ונתוני MRI תפקודי, המזהים פעילות במוחם של מטופלים שנראים חסרי תודעה. אך קוך אינו מסתיר את המגבלות של הטכניקות המודרניות: גם כאשר המדע מתעד פעילות מוחית המאפשרת תודעה, התקשורת עם המטופל נותרת קשה באופן קיצוני. תנועת עפעף או רגע של הפעלת קליפת המוח הם עדיין רחוקים מאוד מדיאלוג. לכן, השאלה אילו מנגנונים עצביים בדיוק מאפשרים את הפעלת החוויה ללא סמנים התנהגותיים גלויים נותרת פתוחה.
פיסטוריוס עצמו תיאר את מצבו באופן ציורי: כאילו הוא נעול בחדר ללא חלונות ודלתות, שבו הוא רואה ושומע את כל המתרחש בחוץ, אך אינו יכול לדפוק על הקיר או לצעוק. במטאפורה הזו משתמש כעת קוך כדי להסביר שהתודעה יכולה להיות נוכחת במלואה, אך בלתי נראית לחלוטין לצופה מהצד.
השיחה עם קוך מראה שחקר התודעה תלוי ביכולת להבחין בין קורלטים עצביים של חוויה סובייקטיבית לבין קורלטים עצביים של התנהגות — אלו דברים שונים מיסודם. הבחנה זו משפיעה ישירות על האתיקה של הטיפול במטופלים עם הפרעות בתודעה, על קבלת החלטות קליניות ועל ניסיונות עתידיים להעריך האם מערכת מלאכותית באמת יכולה להיות בעלת חוויה, ולא רק לחקות אותה.
