בסוף אוגוסט 2026 הגיעו וושינגטון וקראקס להסכם חסר תקדים על פיתוח משאבי האנרגיה של ונצואלה. על פי ההסכמות, חברות אמריקאיות פרטיות יקבלו שליטה על פיתוח 17 שדות אסטרטגיים בוונצואלה עם עתודות מוכחות של יותר מ-65 מיליארד חביות נפט. האירוע כבר כונה "עסקת הנפט הגדולה בהיסטוריה העולמית".
פרטי העסקה ותנאיה
ההסכם אינו כולל העברה ישירה של השדות לבעלות ממשלתית אמריקאית. במקום זאת, מתוכננת הקמת חברה משותפת עם מפעיל פרטי, אשר הרשויות בוונצואלה יעניקו לה זכויות פיתוח למשך 100 שנים. הצד האמריקאי יקבל 55% שליטה במיזם זה, כולל זכות לרכישת הנפט המופק בעלות עצמית.
היקף העתודות המכוסות בעסקה הוא כחמישית מכלל עתודות הנפט המוכחות של ונצואלה, המוערכות ב-303 מיליארד חביות והן הגדולות בעולם. לשם השוואה, העתודות המוכחות של ארצות הברית עצמה בסוף 2024 עמדו על כ-46 מיליארד חביות.
עמדות הצדדים
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בהכריזו על העסקה, הצהיר כי היא תכפיל יותר מפי שניים את עתודות הנפט האמריקאיות, תרחיב משמעותית את האספקה ותוריד משמעותית את מחירי הבנזין לכל האמריקאים לשנים רבות קדימה. הוא גם הדגיש כי השותפות עם חברות פרטיות תאפשר להשיג מטרות אלו ללא כל עלות למשלם המיסים האמריקאי.
הצד הוונצואלי גם הביע שביעות רצון מההסכמות שהושגו. נשיאת ונצואלה הזמנית דלסי רודריגס אישרה את סיום העסקה, וציינה כי פיתוח 17 השדות ימשוך יותר מ-100 מיליארד דולר של השקעות פרטיות. לפי הערכות הרשויות בקראקס, הפרויקט יבטיח יותר מ-209 מיליארד דולר של הכנסות ממסים לתקציב המדינה וייצור אלפי מקומות עבודה בשכר גבוה.
הקשר היסטורי
יישום הסכם כה רחב היקף התאפשר על רקע שינויים פוליטיים קיצוניים בוונצואלה. בינואר 2026 ביצעו כוחות אמריקאים מבצע למעצרו של מנהיג המדינה לשעבר ניקולס מדורו. לאחר מכן עלתה לשלטון דלסי רודריגס, אשר כבר בסוף ינואר יזמה רפורמה בחקיקת הנפט. רפורמה זו החלישה את המונופול הממשלתי רב השנים בענף, שהיה קיים תחת אוגו צ'אבס וניקולס מדורו, ופתחה את המגזר להשקעות זרות פרטיות.
מציאות כלכלית ואתגרים
למרות ההצהרות האופטימיות, מומחים מצביעים על מכשולים רציניים ליישום מהיר של העסקה. לוונצואלה יש את העתודות הגדולות בעולם, אך חלק ניכר מהן הוא נפט כבד במיוחד בחגורת אורינוקו, אשר הפקתו ועיבודו דורשים תשתית יקרה ומורכבת.
בגלל מחסור רב שנים בהשקעות, הידרדרות הציוד והסנקציות הבינלאומיות, בתחילת 2026 הפיקה המדינה רק כ-1.1–1.25 מיליון חביות ליום, שהם כ-1% מהייצור העולמי. לשם השוואה, בשנות ה-1970 הגיע נתון זה ל-3.5 מיליון חביות ליום.
אנליסטים מציינים כי הירידה המובטחת במחירי הבנזין לא צפויה להתרחש במהירות. כדי להגדיל את ההפקה ברבים מ-17 השדות יידרשו שנים והשקעות של מיליארדים בשיקום בארות, צינורות, רשתות חשמל ושרשראות לוגיסטיות. עם זאת, הסכם זה מסמן נקודת מפנה פוטנציאלית הן לביטחון האנרגטי של ארה"ב והן לניסיונות שיקום כלכלת ונצואלה.
