צרפת, המוכרת היסטורית במחויבותה למודל מדינת הרווחה, מתמודדת שוב עם עזיבה ניכרת של אזרחיה האמידים ביותר. הסיבות לתופעה זו מורכבות: מחוסר יציבות פוליטי כרוני ועד להגברת נטל המס על עשירי-העל. על רקע הוויכוחים על צעדים פיסקליים חדשים, מיליונרים ומיליארדרים בוחרים יותר ויותר בתחומי שיפוט בעלי תנאים צפויים ומשתלמים יותר.
טלטלה פוליטית וצל הבחירות העתידיות
אחת הסיבות המרכזיות לעזיבתם של תושבים עשירים היא חוסר היציבות הפוליטי המתמשך. בחמש השנים האחרונות התחלפו בצרפת שישה ראשי ממשלה, והמדינה מזועזעת באופן קבוע ממשברי תקציב. משקיעים ויזמים מביעים דאגה לגבי האופן שבו הממשלות המתחלפות מתכננות לנהל את החוב הציבורי התופח.
אי-ודאות נוספת נוצרת בשל האופק של הבחירות לנשיאות באפריל 2027. למרות ניסיונותיה של מפלגת "האיחוד הלאומי" של מרין לה פן להרגיע את הקהילה העסקית, כלכלנים רבים מעריכים בספקנות את האפשרות לשלב בין הבטחותיה להוצאות עתק לבין המצב המתוח ממילא של הכספים הציבוריים בצרפת וכללי התקציב הנוקשים של האיחוד האירופי.
מערכה חדשה סביב מיסוי עשירי-העל
במרכז הדיונים האחרונים עמדה יוזמתו של הכלכלן הידוע גבריאל צוקמן, שהציע להטיל מס שנתי בשיעור של 2% על הון העולה על 100 מיליון אירו. כדי למנוע בריחת הון, שבעבר ביטלה את יעילותם של צעדי מס אחרים, הפרויקט כלל גם את מה שמכונה "exit tax" (מס יציאה). לפי הצעה זו, אזרחים אמידים שיחליטו לעזוב את צרפת יידרשו להמשיך לשלם את המס הזה במשך חמש שנים לאחר המעבר.
אף שההצעה אושרה באספה הלאומית בשנה שעברה, היא נבלמה על ידי הסנאט, ומאוחר יותר נדחתה סופית על ידי הבית התחתון במהלך הדיונים על תקציב 2026.
כתוצאה מכך, הפשרה שהושגה הייתה חוק הכספים ל-2026. במקום מס עושר כולל, הוטל מס בשיעור של 20 אחוזים על מוצרי יוקרה (יאכטות, מטוסים פרטיים, מכוניות ספורט ותכשיטים) המוחזקים בחברות אחזקה משפחתיות פסיביות בשווי של לפחות 5 מיליון אירו.
תקדים היסטורי: מחיר המאבק בעושר
לשאיפתה של צרפת להטיל מסים על הון גדול יש היסטוריה ארוכה. ב-1982 הנהיג הנשיא פרנסואה מיטראן את מס הסולידריות על העושר (ISF). לפי נתוני הנציבות האירופית, במהלך תקופת קיומו הוא הכניס לקופה 63.5 מיליארד אירו (כ-4.1 מיליארד אירו ב-2017 לבדה, לפני ביטולו).
עם זאת, לפי הערכותיו של הכלכלן הצרפתי אריק פישה, מס זה גרם להוצאת הון בסך של כ-200 מיליארד אירו מהמדינה והפחית את הצמיחה השנתית בתוצר בכ-0.2%.
דוגמה בולטת נוספת הייתה "מס-העל" של פרנסואה הולנד, שחזה שיעור מס הכנסה מרבי של 75% על הכנסות שנתיות העולות על מיליון 1 אירו. בסוף 2012 דחתה המועצה החוקתית של צרפת את הגרסה המקורית של חוק זה, בקובעה כי החלת שיעור כה גבוה על אנשים פרטיים אינה הוגנת. למרות זאת, יוזמה זו כבר אז עוררה עזיבות מתוקשרות: ראש LVMH ברנאר ארנו קיבל אזרחות בלגית, והשחקן ז'ראר דפארדייה עבר תחילה לבלגיה ומאוחר יותר קיבל דרכון רוסי.
לאן פונים המיליונרים הצרפתים?
מדינות ברחבי העולם מתחרות במודע על משיכת מהגרים אמידים על ידי הצעת משטרי מס משתלמים:
- איחוד האמירויות הערביות (איחוד האמירויות): נותרת אחת המוטבות העולמיות העיקריות הודות להיעדר מוחלט של מס הכנסה.
- איטליה: תחת ממשלתה של ג'ורג'ה מלוני, המדינה הפכה לאחת המוטבות העיקריות באירופה. כאן פועל שיעור מס שטוח של 15% עבור קטגוריות מסוימות של תושבים זרים, המאפשר לשלם מס שנתי קבוע על הכנסות מחו"ל ללא קשר לגודלן.
- שווייץ: מושכת באופן מסורתי אנשים אמידים בזכות משטרי מס נוחים ומבוססים מזה זמן רב עבור קטגוריות מסוימות של תושבים זרים (מס גלובלי/פאושלי).
- מונקו: נותרה מקלט קלאסי עבור עשירי-העל האירופיים בשל היעדר מוחלט של מס הכנסה.
- פורטוגל: משכה אלפי מהגרים אמידים בזכות תוכנית לתושבים שאינם תושבי קבע (Non-Habitual Resident), אם כי רפורמות אחרונות הפכו תנאים אלו לפחות נדיבים מבעבר.
סיכום
צרפת ניצבת בפני דילמה מורכבת: הצורך במילוי קופת המדינה וצמצום הגירעון מתנגש עם הסיכון לבריחה נוספת של הון אנושי ופיננסי. בעוד מדינות אחרות יוצרות באופן פעיל תנאים נוחים לתושבים אמידים, על פריז למצוא את האיזון העדין בין צדק פיסקלי לבין שמירה על התחרותיות הגלובלית של כלכלתה.
