מתברר שגם לחורים שחורים יש משהו כמו עיכול.
כאשר חור שחור על-מסיבי לוכד כוכב, הוא לא תמיד בולע אותו בשקט ובאופן מסודר. הכוכב נקרע בכוחות גאות, חלק מהחומר מסתחרר סביב החור השחור ומתחמם לטמפרטורות עצומות — ואז המערכת עשויה לפלוט סילון עוצמתי של חומר ואנרגיה.
בדיוק את הרגע הזה אסטרונומים מכנים לעיתים, באופן לא רשמי למדי, ה"גרעפס" של החור השחור.
הדבר המעניין ביותר הוא שפליטות כאלה יכולות להתרחש לא מיד אחרי "הארוחה", אלא לאחר זמן ניכר. לכן בעבר היה קשה להבין מדוע אותו חור שחור מתנהג תחילה בשקט יחסי, ואחר כך לפתע מתחיל לפלוט סילונים עוצמתיים.
תצפיות חדשות עזרו להבין טוב יותר את העיכוב הזה.
מדענים משערים שלאחר קריעת הכוכב החומר מסתדר מחדש סביב החור השחור במשך זמן מה, יוצר דיסקה, ורק לאחר מכן נוצרים התנאים לפליטה עוצמתית.
כלומר, התרחיש הקוסמי הוא בערך כזה:
תחילה החור השחור אוכל את הכוכב,
אחר כך שותק זמן רב,
ואחר כך…
"סליחה".
וברגע הזה פורץ ממרכז הגלקסיה סילון של חומר במהירויות עצומות.
כמובן, אין כאן שום "גרעפס" אמיתי במובן האנושי — זהו רק כינוי מטפורי לתהליך אסטרופיזיקלי מורכב.
אבל יש להודות: המדע נעשה הרבה יותר מובן כאשר אפשר לתאר חור שחור על-מסיבי במשפט:
"אכלה — ולא עיכלה מיד". 😄
