במעמקי האלפים האוסטריים, מתחת לעיירה האלשטאט, המלח שימר במשך אלפי שנים לא רק מינרל, אלא גם עקבות יומיומיות של אלה שחצבו אותו. חפירות אחרונות חשפו מתחם נרחב מתקופת הברזל באורך של כ-300 מטרים, שבו בשכבות פסולת בעובי של עד תשעה מטרים שרדו קטעי בגדים, ידיות עץ של כלים, שאריות מזון ואפילו צואה אנושית.
כריית המלח כאן החלה לפני כ-7300 שנים, בתקופה הניאוליתית, כאשר אנשים השתמשו במכושים מקרן ובכלי אבן. עד שנת 1200 לפני הספירה הייצור הגיע לקנה מידה תעשייתי — כטון וחצי ביום. למרות מפולות, הכורים חזרו ושיקמו את המנהרות, תוך הסתגלות לגאולוגיה של ההר. בשנת 2022 קידוח אפשר לגלות תאים בתוליים ברוחב של עד 25 ובגובה של כ-20 מטרים, מלאים בפסולת דחוסה.
המלח יוצר תנאים מיוחדים: ריכוז גבוה של המינרל, טמפרטורה קבועה של כשמונה מעלות והיעדר אוויר מאטים את פירוק החומר האורגני. כתוצאה מכך ב"אבן הפגאנית" — כך מכנים הארכיאולוגים את השכבות הללו — נשמרו טקסטיל, מוצרי עור, חבלים מסיבים צמחיים ושברי עץ אורן חרוכים ששימשו לתאורה. החוקרים מציינים את התפתחות הכלים: ידיות מתקופת הברזל שונות מצורות מתוקננות קדומות יותר.
עניין מיוחד מעוררים העקבות הביולוגיים. בצואה ובשאריות מזון עשויים להישמר קטעי DNA הן של העובדים עצמם והן של המזונות שנצרכו. הדבר פותח אפשרות לשחזר את התזונה, הבריאות ואפילו את מוצאם של האנשים שעבדו מתחת לאדמה. ממצאים מסוג זה משלימים את התמונה שמספקים בדרך כלל רק ממצאים מאבן או ממתכת.
האלשטאט כבר מפורסמת ב"איש במלח" — גופת כורה שהתגלתה בשנת 1734 ומתוארכת לתקופת הברזל. הנתונים החדשים מראים שהכורים לא רק הפיקו את המשאב, אלא גם התאימו טכנולוגיות, עיבדו כלים שבורים וקיימו ארגון עבודה מורכב. המלח כאן משמש לא רק כסחורה, אלא גם כחומר משמר טבעי, שהופך את הפסולת לארכיון של חיי היומיום.
הצגת התוצאות התקיימה בספטמבר 2026 בכנס "ארכיאולוגיה בהרים". מדענים מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע בווינה ממשיכים בעבודות, כולל שחזור של גלריות מאוחרות יותר. תגליות כאלה מזכירות עד כמה שבירים ובמקביל עמידים עקבות הפעילות האנושית בתנאים קיצוניים.
חקר ממצאים מסוג זה מראה שאפילו עבודה שגרתית של אנשים קדומים מותירה עקבות מפורטות, המאפשרות להבין טוב יותר את הטכנולוגיות ואת חיי היומיום של תקופות קודמות.
