בעומק של יותר מחמישה וחצי קילומטרים אור השמש חדל להתקיים. מעל קרקעית הים מונחת שכבת מים עצומה, ומסביב משתרעת מישורית מצולות קרה, שאף עין אנושית לא ראתה קודם לכן.
ולפתע, לאורו של כלי השיט התת-ימי, מופיעה דמות קטנה. שני סנפירים הדומים לאוזניים מתרוממים ונופלים לאטם, נושאים גוף מעוגל וחצי-שקוף מעל לקרקעית המשקעית. כעבור זמן מה מופיע תמנון שני. ואחר כך — שלישי.
בצלילה אחת בלבד, שנמשכה שמונה שעות, חושף האוקיינוס בפני החוקרים שלושה תמנוני דמבו ממצולות בעת ובעונה אחת — נציגים בגוונים שונים: מוורוד לסגול ולכתום. האחד מרחף בחופשיות מעל הקרקעית, האחר פורש את הקרומים שבין זרועותיו, והשלישי, כאילו שכח את חוסר המשקל של המצולות, מחליט לצעוד מעט על הקרקעית.
המפגש הראשון עם קרקעית לא נודעת
בסוף אוגוסט 2026 פרסם הארגון Ocean Exploration Trust סרטון שצולם במהלך המשלחת NA181 — Exploration of Wake Island's Deep Sea. אין אלה סתם צילומים ממצלמה: אלה הצילומים הראשונים מאזור שאליו לא ירד מעולם שום כלי מחקר ידוע.
המשלחת יוצאת מ- 20 באוגוסט עד 18 בספטמבר 2026 — סך הכול 31 ימי מחקר — על סיפון ספינת המחקר E/V Nautilus בתמיכת NOAA Ocean Exploration. מטרתה לחקור כמה מהאזורים העמוקים והלא-נודעים ביותר של האוקיינוס השקט סביב אטול וייק, אחד משטחי היבשה המבודדים ביותר על פני כדור הארץ.
במהלך אחת הצלילות כלי השיט המרוחקים Little Hercules ו- Atalanta חקרו את מישורית המצולות במים בינלאומיים — בשטח הנמצא מחוץ לתחום השיפוט אפילו של ארצות הברית, בין איי מרשל לאזור הכלכלי הבלעדי של אטול וייק.
כלי השיט צללו לעומק של יותר מ- 5800 מטרים — יותר מחמישה וחצי קילומטרים למטה. לפי Ocean Exploration Trust, עד אז לא בוצעה כאן שום צלילה ידועה למעמקים. מצלמות החוקרים היו העיניים הראשונות של האנושות בחלק הזה של האוקיינוס, ומה שהן ראו התברר כמפתיע.
מדוע הם מכונים דמבו
תמנוני דמבו קיבלו את שמם הפופולרי בזכות שני סנפירים בולטים משני צדי הגוף. בתנועתם הם מזכירים את אוזניו של הפילון המעופף מהסרט המצויר של דיסני.
בעלי חיים אלה משתייכים למשפחת Grimpoteuthidae — חלק מתת-סדרה רחבה יותר של תמנוני סנפיר הנקראת Cirrata. לאורך זרועותיהם נמצאים לא רק כוסות יניקה, אלא גם מבנים דקים ורגישים הנקראים צירי — תוספות דמויות שיער המסייעות לתמנונים לחקור את המרחב שסביבם באפלה מוחלטת.
הם נעים בכמה דרכים: מנופפים בסנפירים בקצב פעימות הלב, יוצרים גלים חלקים בגופם ובקרומיהם, או דוחפים מים מחלל הגלימה. תנועה איטית וחסכונית זו אינה גחמה של הטבע, אלא הכרח. במעמקים, שבהם מזון מופיע לעתים רחוקות, לכל כיווץ שריר יש מחיר אנרגטי. תמנונים רגילים נשענים על תנועת תגובה, אך הדמבו בחרו בדרך אחרת — הם מרחפים באביסה כמו צנחנים בסרט בהילוך איטי.
שלא כמו קרוביהם ממים רדודים, תמנונים אלה מבלים את כל חייהם בעולם בלי אור שמש, לאחר שהסתגלו לראות בעיניים שאינן מסוגלות להבחין בצבעים.
שלושה מפגשים בשמונה שעות
מפגש אפילו עם תמנון דמבו אחד מול המצלמה הוא כבר מזל נדיר. בעלי חיים אלה חיים בעומקים כה גדולים ובשטח כה עצום, עד שהם נפגשים בחוקרים לעתים רחוקות יותר מכוכבים בשמיים. אך במהלך צלילה אחת בת שמונה שעות פגשה משלחת NA181 בשלושה בבת אחת.
בצילומים נבדלים בעלי החיים בצבעם: ביניהם נראים גוונים ורודים, סגולים וכתומים. עם זאת, אין זה אומר שהמדענים גילו שלושה מינים חדשים. צבעם של בעלי חיים במעמקים הוא עניין הפכפך. הוא תלוי במאפיינים הפיזיולוגיים של בעל החיים, במצב רקמותיו, בעוצמת האור ובספקטרום שלו בכלי השיט התת-ימי, וכן בהגדרות המצלמה וברגישותה.
Ocean Exploration Trust מתאר את הקבוצה שנצפתה כ רבת-מינים — כלומר, ייתכן שהיא שייכת למינים שונים בתוך הסוג Grimpoteuthis. עם זאת, זיהוי מדויק של כל בעל חיים עד לרמת המין אינו מובא בחומר שפורסם. במדע משמעות הדבר אחת: לעת עתה נכון יותר לדבר על שלושה נציגים של משפחת Grimpoteuthidae, ולא להכריז על גילוי מינים חדשים.
מעניינת במיוחד התנהגותו של תמנון אחד. הוא יורד לאט אל הקרקעית, ובהשענו על זרועותיו כאילו מתחיל ללכת על קרקעית הים — ללכת כפי שהולכים ביבשה, אך מתחת לשישה קילומטרים של מים. זה אינו המקרה הידוע הראשון של תנועה כזו בקרב תמנוני סנפיר, אך לראותה באזור שלא נחקר כלל הוא עדות נדירה לאופן שבו בעלי חיים מנצלים את המרחב הקיצוני של המישור האביסאלי ומסתגלים לתנאיו בדרכים משלהם.
מדבר שהתברר כמיושב
מרחוק עשויה הקרקעית האביסאלית להיראות כמדבר חסר חיים. כאן אין יערות אצות, שוניות אלמוגים שטופות שמש, להקות דגים עצומות או אור בהיר.
מקור המזון העיקרי מגיע מלמעלה בצורת שלג ימי — חלקיקים של חומר אורגני השוקעים לאט: אורגניזמים של פלנקטון מתים, צואה, פיסות מגופם של בעלי חיים וריר. לעתים, כאשר במים העליונים מתרחשות פריחות אצות או נדידות המוניות של בעלי חיים, שוקעים לקרקעית שרידים גדולים יותר, היוצרים לזמן קצר משתה ממשי למערכת האקולוגית הרעבה של המעמקים — אירוע שעשוי לספק מזון לקהילות שלמות למשך חודשים או שנים קדימה.
החיים כאן מפוזרים בדלילות. המרחקים בין בעלי החיים עשויים להיות עצומים — קילומטרים של קרקע ריקה, שבה נתקלים מדי פעם במלפפוני ים וחלזונות ים הניזונים לאט. לכן המפגש עם שלושה תמנונים במהלך צלילה אחת מעניין במיוחד — כמפגש עם תופעת טבע נדירה.
אך מוקדם עדיין להסיק מכך על מספר גדול של דמבו באזור זה. תצפית אחת בת שמונה שעות אינה מספיקה כדי לקבוע את צפיפות האוכלוסייה, את קביעותה או את גבולות התפוצה של בעלי החיים. גם המקריות של המפגש הזה מלמדת עד כמה סודות טומנים המעמקים.
במשך זמן רב התבסס הידע על בעלי החיים של המעמקים בעיקר על פרטים בודדים שהועלו ברשתות או נמצאו באוספים מוזיאוניים. היצורים הללו נראו למדענים כדגימות דוממות, משומרות באלכוהול, נטולות חיים ותנועה. כלי השיט התת-ימיים שינו הכול. הם מאפשרים לראות יצור חי בסביבתו שלו: כיצד הוא נע, כיצד הוא ממוקם ביחס לקרקעית, כיצד הוא מגיב לאור ולמרחב שסביבו, כיצד הוא חי.
האוקיינוס מפסיק להיות אוסף של דגימות מנותחות. הוא הופך לזירה חיה, שעליה מתרחשים סיפורים שהמדע טרם קרא.
מה הראה לנו האוקיינוס היום?
הוא הראה את המקום שאליו לא ירדה מעולם שום ספינת מחקר ידועה — טריטוריה שנשארת בשליטת הלא־נודע גם במפת העולם של המאה ה-21.
הוא הראה שלושה יצורים החיים בשלווה מתחת לשישה קילומטרים של מים, בלי לדעת על קיומם של מפות אנושיות, מצלמות ושמות.
הם אינם מגלים תגליות ואינם מחפשים מפגש עם האדם. הם רק ממשיכים את חייהם במעמקי הים — רוחפים לאט באפלה מוחלטת, פורשים זרועות בחיפוש אחר מזון נדיר ומשאירים עקבות בקושי נראים על הקרקעית, שבה אפילו עקבות הם נדירות.
החיים עצמם הם הפלא. וכל צלילה אל תוך האוקיינוס היא מפגש חדש עם אי-הצפויות שבו, עם יופיו ועם אמנותו האין-סופית להפתיע.



