לפני עשרים שנה, בגן החיות של לינקולן, החל הצלם ג'ואל סרטור לצלם חולד עירום — מכרסם לא בולט שהפך לתושב הראשון של "תיבת הצילום" שלו. היום הגיע הפרויקט של החברה הגאוגרפית הלאומית ל־18 000 מינים, והיובל מצוין בפורטרט של דג היד האדום הנמצא בסכנת הכחדה חמורה — יצור זעיר דמוי בובת חבובות כועסת השוכן בקרקעית הים מול חופי טסמניה.
סרטור מצלם בעלי חיים בגני חיות, באקווריומים ובמקלטים ברחבי העולם, ומציב אותם על רקע שחור או לבן אחיד. טכניקה זו משווה בין פיל לעש, וגורמת לצופה לראות כל יצור כאישיות ייחודית. המטרה אינה רק ארכיון, אלא ניסיון לעורר באנשים דאגה לאלה שבדרך כלל נותרים מחוץ לפריים: צלופחי נהרות, דרורים, חרקים החיים באדמה או גבוה בצמרות.
במשך שני עשורים הספיק סרטור לתעד גם את אלה שכבר אינם. הקרנף הלבן הצפוני נבירה מתה שבוע לאחר הצילום; הצפרדע טפי, האחרונה ממינה, מתה בשנת 2016. תמונות אלה מזכירות: המגוון הביולוגי אינו נעלם באופן מופשט, אלא באופן קונקרטי — מין אחר מין, וכל תושב שאבד לוקח עמו חלק מרשת החיים המורכבת, שבה תלוי גם האדם.
הפרויקט נולד מסיפור אישי: כשאשתו של סרטור חלתה בסרטן, הוא חזר הביתה והחל לצלם חיות מקומיות. אשתו החלימה, ו"התיבה" נמשכה. היום סרטור עובד כמעט ללא ימי חופש, אך מכין יורש — בנו קול, שכבר מלווה את אביו במסעות. האופטימיות של הצלם ניזונה לא ממספרים, אלא מאנשים — שומרים, מדענים ומתנדבים שמצילים מינים בשטח מדי יום.
הפורטרטים של "תיבת הצילום" מראים: אפילו עש צנוע על רשת הדלת או חיפושית זבל ראויים לתשומת לב. כשאנו מביטים בעיני החיה מקרוב, מתברר שזכות הקיום שמורה לכולם — מחגבים ועד אורנגאוטנים. זהו לא רק ארכיון של יופי, אלא מראה המשקפת את אחריותנו כלפי כדור הארץ, שבו כל מין הוא חלק משלמות אחת.
סרטור מאמין: אם אנשים יראו את היצורים הללו ללא התוויות הרגילות "חשוב" או "לא משמעותי", הם יפסיקו להילחם זה בזה ויתחילו להגן על המורשת המשותפת. עשרים שנה ו־18 000 מינים הם רק חצי הדרך למטרה של 20–25 אלף, אבל כבר עכשיו הארכיון פועל כזרז למאמצי שימור אמיתיים.
