ברחובות הצרים של פרייבורג, שבהם האספלט ומסילות החשמלית דוחקים בחזיתות האפורות, ליד גזעי העצים לפתע מתלקחים כתמים ססגוניים — חינניות, דרדרים, עשבי בר. ערוגות זעירות אלה שליד עצי הרחוב אינן מקריות: הן פרי תוכנית שהעיר השיקה עוד ב-2004, וב-2010 חיזקה במיזם "פרייבורג פורחת".
התושבים מאמצים גומות קרקע סביב העצים — זורעים זרעים, משקים, מנכשים. העיר מספקת להם צמחים ועצות של אקולוגים מהתחנה האקולוגית. במשך שני עשורים יותר מחמש מאות איש מטפלים כבר בשבע מאות חלקות כאלה. מה שהחל כיוזמה בלתי פורמלית הפך לפרקטיקה שיטתית.
החוקרים השוו מאתיים גומות: מאה בהשגחת התושבים ומאה ללא טיפול. בסך הכול הם ספרו 474 מיני צמחים. בחלקות המטופלות נמצאו פי 1.6 מינים — כלומר ב-60 אחוזים יותר. זאת ועוד, לא רק מספר המינים שאינם מקומיים גדל, אלא גם מספר המינים המקומיים, וחברות הצמחים נעשו מגוונות יותר.
במצב שבו הערים מאבדות מגוון ביולוגי מהר יותר מהאזורים הכפריים, "איונים פורחים" כאלה פועלים כגשרים חיים. הם מספקים מזון ומחסה לחרקים, תומכים בחיי הקרקע, ובמקביל משנים את יחסם של אנשים לשכונה שלהם: במקום בטון חסר פנים מופיעה פיסת טבע פראי שאתה אחראי לו אישית.
חשוב שהתוכנית אינה דורשת מהעיר הוצאות גדולות — היא נשענת על רצונם של התושבים. התוצאה הנראית לעין מניעה את השכנים לחזור על הניסיון, והגומות הירוקות מתחברות בהדרגה לרשת. כך פעולות קטנות וניתנות לחזרה מצטברות להשפעה אקולוגית ניכרת.
המחקר מראה: כאשר התושבים מקבלים כלים פשוטים ותמיכה, הסביבה העירונית מסוגלת לא רק לשמר את שרידי הטבע, אלא להרבות אותו באופן פעיל.
