בשמורת לוס טוסטלס שבדרום מקסיקו, שבה נעלמו בעשורים האחרונים כ-60 אחוזים מחופת יער הגשם המקורית, גילו החוקרים עקבה בלתי צפויה של התערבות אנושית — שינויים במיקרוביום המעי של קופי היללות המקומיים.
תת-המין המקסיקני של קופי יללות מנטיים (Alouatta palliata mexicana) נחשב למין בסכנת הכחדה, אף שהמין בכללותו עמיד למדי בפני הפרעות סביבתיות. חוקרים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן ומאוניברסיטת וראקרוס בחנו את בעלי החיים בעשרה רסיסי יער שונים בגודלם, בבגרותם ובמגוון העצים שבהם. הם אספו דגימות צואה וניתחו שלושה סמנים ביולוגיים: הרכב המיקרוביוטה, חומצות שומן בעלות שרשרת קצרה ורמת הגלוקוקורטיקואידים.
התברר דווקא שהמיקרוביום של המעי הוא הרגיש ביותר לשינויים בסביבה. בשטחים קטנים עם עצים בקוטר קטן יותר ובמגוון מינים נמוך יותר היה הרכב החיידקים שונה באופן ניכר מזה שנצפה ביערות שלמים יותר. שינויים אלה עשויים להשפיע על העיכול, על המערכת החיסונית ועל עמידותם הכללית של בעלי החיים בפני עקה.
המחקר הראה שלא עצם הפיצול הוא המשפיע ביותר על הפיזיולוגיה של הקופים, אלא דווקא מאפיינים מוגדרים — גודל השטח, קוטר הגזעים ומגוון העצים. המחברים מציינים שנתונים כאלה מאפשרים לתכנן בצורה מדויקת יותר אמצעי שימור: נטיעת עצי פרי, הרחבת החופה ויצירת מסדרונות תנועה.
לדברי החוקרים, בעלי הקרקע המקומיים דנים ברעיונות האלה ברצון, שכן הם עצמם אוהבים לצפות בקופי היללות. ניתוח המיקרוביום עשוי לשמש כלי ניטור נוח: די לאסוף דגימות מעת לעת כדי לעקוב אחר השינויים במצב האוכלוסייה בהשפעת השימור או, להפך, בהשפעת לחץ מתמשך.
המאמר, שפורסם בכתב העת Animal Conservation, מדגיש שאובדן בית הגידול פוגע לא רק בתנאי החיים החיצוניים אלא גם במערכות האקולוגיות הפנימיות של בעלי החיים, שעליהן תלוי הישרדותם.

