במשך מאות שנים נראו פינגוויני הג'נטו כמין אחד ויחיד — דקים, עם "משקפיים" לבנים ומקורים כתומים-עזים, המאכלסים את המרחבים מאיי פוקלנד ועד אנטארקטיקה. אך ניתוח גנטי הראה שמאחורי הדמיון החיצוני מסתתרים ארבעה קווים אבולוציוניים עצמאיים, שהתפצלו לפני מאות אלפי שנים. אחד מהם — הדרום-מזרחי — נותר עד לאחרונה בלתי מזוהה, אף ששכן באיים המרוחקים של קרגלן באוקיינוס ההודי.
צוות בינלאומי של 22 חוקרים, בראשות מדענים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ומאוניברסיטאות בצ'ילה, בחן את הגנומים של 64 פרטים מעשרה מושבות. התוצאות, שפורסמו באפריל 2026 בכתב העת Communications Biology, אישרו: פינגוויני הג'נטו הצפוניים, הדרומיים, המזרחיים והדרום-מזרחיים הם מינים נפרדים. הדרום-מזרחי, שקיבל את השם Pygoscelis kerguelensis, התברר כ"קריפטי" — בלתי ניתן להבחנה חיצונית מבני מינו, אך ייחודי מבחינה גנטית.
ההתפצלות התרחשה בתקופה שבין 300 ל-500 אלף שנים לפני זמננו, כאשר מחסומים אקלימיים ואוקיאניים, ובהם החזית הקוטבית האנטארקטית, הגבילו את חילופי הגנים. כל קו הסתגל לתנאיו שלו: ההבדלים נגעו לוויסות החום, לחילוף החומרים ולמבנה השלד. הקשר החזק לאתרי הקינון הגביר את הבידוד, חרף יכולתם של העופות לנדוד למרחקים.
לממצא יש משמעות ישירה לשימור. מודלים של תחומי תפוצה עתידיים מראים ששלושה מארבעת הקווים עלולים לאבד חלק ניכר מבתי הגידול המתאימים להם בשל ההתחממות, בעוד שהדרומי אולי דווקא ירחיב את תחומו. ספירת אוכלוסיות מאוחדת הסוותה בעבר את פגיעותן של קבוצות נפרדות, ובמיוחד של זו הדרום-מזרחית המעטה בקרגלן.
מקרה זה מזכיר עד כמה חלקיים עשויים להיות מושגינו על המגוון הביולוגי, אפילו אצל בעלי חיים שנחקרו היטב. כלים גנטיים מאפשרים לראות את מה שחמק מעיני חוקרי הטבע יותר ממאה שנה, ולתקן אסטרטגיות הגנה בזמן אמת.
מיפוי מדוקדק של המגוון הגנטי מסייע להעריך את הסיכונים ביתר דיוק ולכוון את מאמצי השימור דווקא לאוכלוסיות הזקוקות להם ביותר.
