בעכברים זקנים תאי הגזע של השריר מתפצלים באופן בלתי צפוי לשתי קבוצות לא שוות: האחת שומרת על היכולת לשקם את הרקמה ביעילות, והאחרת כמעט מאבדת אותה. ההבדל ביניהן מצטמצם לרמה של נוגד חמצון אחד — גלוטטיון.
תגלית זו, שפורסמה ב-Cell Metabolism, נעשתה על ידי קבוצה בראשות תומאס רנדו במרכז לרפואה רגנרטיבית של UCLA. החוקרים הראו שבעכברים צעירים אוכלוסיית תאי הגזע אחידה ועשירה בגלוטטיון. עם הגיל מופיעה תת-אוכלוסייה שנייה, מדולדלת מחומר זה, שמתקשה לתקן שריר פגוע.
כאשר המדענים העלו באופן מלאכותי את רמת הגלוטטיון בתאים זקנים «חלשים», יכולתם הרגנרטיבית השתפרה במידה ניכרת. הניסוי ההפוך — דלדול הגלוטטיון בתאים צעירים — הפך אותם לזקנים מבחינה תפקודית. כך משמש חילוף החומרים של הגלוטטיון כאחד המתגים המרכזיים הקובעים כיצד התא יתנהג בזיקנה.
העבודה מומנה על ידי קרן גלן, המכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית ומשרד לענייני חיילים משוחררים. התוצאות התקבלו בעכברים; אין עדיין נתונים ישירים על מידת היעילות והבטיחות של התערבות דומה באדם. המחקר אינו מתיימר להציע פתרון אוניברסלי לבעיית הזיקנה, אלא רק מצביע על מנוף מולקולרי מסוים.
תארו לעצמכם תא כאומן הזקוק למלאי מתמיד של חומר «נגד חלודה» כדי לעבוד בדיוק. כאשר המלאי אוזל, האומן ממשיך לעבוד, אך עושה זאת לאט יותר ועם מספר רב יותר של טעויות. הגלוטטיון במקרה זה אינו גלולה קסמים, אלא בדיוק אותו משאב שמחסורו מעביר את התא למצב פחות יעיל.
התגלית מדגישה שהזיקנה ברמת הרקמות היא תהליך לא אחיד: אפילו בתוך אוכלוסיית תאים אחת מתקיימים זה לצד זה «גילאים» שונים. הדבר מסבך את החיפוש אחר טיפולים אוניברסליים, אך בעת ובעונה אחת פותח אפשרות להשפעה ממוקדת על תת-אוכלוסיות מסוימות.
בסופו של דבר, עבודתו של רנדו מזכירה שהפוטנציאל הרגנרטיבי של הגוף תלוי לא רק במספר תאי הגזע, אלא גם במצבם הביוכימי הפנימי.
