לפעמים בזיכרון נתקע דווקא פניו של זר ברכבת התחתית, חתול מתוך תמונה או עודף מכסף מיום שלישי רגיל. מדוע דווקא הזוטות האלה נכנסות לארכיון האישי, בעוד מאות אחרות נמסות בלי להשאיר עקבות? עבודה חדשה של הצוות של שיאו ועמיתיו מ-Cedars-Sinai מציעה משתתף בלתי צפוי בתהליך הזה — הגרעין האמיגדלי, או האמיגדלה. רוב האנשים מכירים אותה בראש ובראשונה כמרכז הפחד, אך מתברר שהיא מעורבת גם בקביעה מה בדיוק ראוי לזכור.
את האמיגדלה מקשרים זה מכבר לעיבוד אירועים בעלי משמעות רגשית. לכן את תפקידה בזיכרון נהוג להסביר בעוצמת החוויה: פחד, שמחה או התרגשות הופכים את הרגע לבהיר יותר, והמוח שומר אותו ברצון רב יותר. מחקר שפורסם בכתב העת Nature Neuroscience מראה שהתמונה רחבה יותר. פעילותם של נוירונים בודדים באמיגדלה מנבאת אילו תמונות האדם יזהה מאוחר יותר, וקשר זה אינו נעלם גם אם מביאים בחשבון עד כמה התמונה נגעה בו רגשית.
המחברים עבדו עם רישומים ישירים. הם עקבו אחר פעילותם של תאים עצביים בודדים אצל אנשים עם אפילפסיה שאינה מגיבה לתרופות: לחולים כאלה משתילים אלקטרודות בעומק המוח כדי לאתר את מוקד הפרכוסים. המשתתפים צפו בתמונות ולאחר מכן עברו מבחן זיהוי. כך ניתן היה להשוות שני רגעים: כיצד הגיב נוירון מסוים לתמונה בפעם הראשונה, והאם האדם נזכר בה מאוחר יותר. הנתונים התקבלו בשתי מדגמים בלתי תלויים — 42 ו-95 חולים עם משימות זיכרון שונות. התוצאה המרכזית אוששה גם במדגם השני.
הדבר המעניין ביותר הוא הסלקטיביות של הנוירונים. תאים רבים באמיגדלה אינם מגיבים לכל דבר: כל אחד מהם מגיב בעוצמה רבה יותר לקטגוריה מסוימת אחת של תמונות. במחקר אלה היו פנים, בעלי חיים, אוכל, מכוניות ונופים. המילה "העדפה" כאן היא מונח טכני המתאר את צורת התגובה של התא, ולא אהדה אישית של האדם.
כאן בדיוק הופכת הסלקטיביות לחשובה לזיכרון. ככל שתא כזה הגיב בעוצמה רבה יותר לתמונה מן הקטגוריה "שלו" בהצגה הראשונה, כך היה סיכוי גבוה יותר שהאדם יזהה אותה מאוחר יותר. ההבדל בפעילות הופיע כעבור כ-350 אלפיות השנייה לאחר הופעת התמונה, כלומר כמעט מיד, הרבה לפני שהאדם מחליט במודע אם זכר משהו. לרוב האפקט בולט יותר בהמיספרה הימנית: שם הקשר בין נוירוני האמיגדלה לבין הזיכרון היה חזק יותר.
חשוב במיוחד שההערכה הרגשית של התמונות לא ביטלה את האפקט הזה. ההסבר המקובל באמצעות עוצמת החוויה התברר כרק חלק מן התמונה. האמיגדלה, ככל הנראה, מגיבה גם לתוכן עצמו של מה שנראה, ועוזרת להחליט אילו קטעי חוויה ראוי לשמור.
יש גם פרט נוסף. כאשר התמונה נזכרה, הפעילות של האמיגדלה ושל ההיפוקמפוס — אזור במוח המקושר זה מכבר להיווצרות זיכרונות על אירועים — התואמה בזמן בצורה הדוקה יותר. הנוירונים בהיפוקמפוס שהגיבו לקטגוריה ה"מועדפת" תאמו יותר בקצב לתנודות הפעילות באמיגדלה. אפשר לדמיין שני מוזיקאים הפוגעים ביתר דיוק במקצב המשותף. במוח "מקצב" כזה אולי עוזר לשתי המערכות לרשום יחד את האירוע, אך זו לעת עתה השערה.
למסקנות, עם זאת, יש גבולות, והמחברים עצמם מציינים אותם. התצפיות מראות קשר בין פעילות עצבית לזיכרון, אך אינן מוכיחות סיבתיות. האם גירוי של נוירונים כאלה יוכל לשפר את הזיכרון — זאת יש לבדוק בנפרד. המחקר נערך באנשים עם אפילפסיה, והמוח שלהם עשוי להיות שונה ממוחם של אנשים בריאים, ולכן יש להעביר את התוצאות לכלל האוכלוסייה בזהירות. בנוסף, מבחן זיהוי התמונות מודד רק סוג אחד של זיכרון ואינו מאפשר לשפוט זיכרונות החיים עשורים. לשם כך דרושים מחקרים אחרים.
העניין המעשי מובן. המחברים מקשרים את הממצאים למחלת אלצהיימר ולאפילפסיה של האונה הרקתית, שבהן הזיכרון נפגע, ומניחים שהאמיגדלה עשויה להפוך ליעד לשיטות טיפול עתידיות, למשל נוירומודולציה. אך לעת עתה זו השערה ולא כלי: הניסוי לא בחן טיפול ולא מדד זיכרון לאורך שנים.
חוזקה של העבודה הוא במדידות ישירות של נוירונים בודדים בבני אדם ובשחזור התוצאה המרכזית במדגם שני. זה עוזר לראות ביתר דיוק כיצד אזורים שונים במוח משתתפים בהפיכת החוויה הנוכחית למה שנוכל להיזכר בו מאוחר יותר.
עבור האדם הממוצע המסקנה היא זו: הזיכרון מתחיל ברגע המפגש עם העולם. התגובה הרגשית, תוכן מה שנראה והעבודה המתואמת של רשתות עצביות קובעים יחד אם תמונה חולפת תהפוך לחלק מן ההיסטוריה האישית. האמיגדלה משתתפת בתהליך הזה בהיקף רחב יותר מכפי שמרמז הדימוי המקובל של מרכז הפחד.
כיצד בדיוק זוכה דימוי מסוים ליתרון על פני אחרים — זו עדיין שאלה פתוחה. התשובה עשויה לעזור להבין כיצד מזרם של רשמים חולפים נבנית ההיסטוריה האישית שלנו.
