דמיינו שהמוח הוא עיר עצומה בלילה. בכל רובע נדלקים וכבים אלפי אורות בו-זמנית. במבט ראשון נדמה שמדובר בהבהוב כאוטי. אך אם מתבוננים זמן רב, ניתן להבחין בדפוסים: כשאדם שמח, "דפוס האור" הוא אחד, וכשהוא חרד — הוא שונה לחלוטין.
בדיוק לכך מוקדש מחקר חדש, שפורסם ב- Nature Computational Science.
המדענים עבדו עם 18 חולים באפילפסיה, אשר מסיבות רפואיות כבר הושתלו במוחם אלקטרודות. בזמן שהמשתתפים צפו בתמונות ובסרטונים מעוררי רגש, הם העריכו ללא הרף את רגשותיהם: עד כמה הרגש נעים או לא נעים ועד כמה הוא חזק. במקביל, מחשב תיעד את הפעילות החשמלית של המוח.
לאחר מכן, החוקרים אימנו בינה מלאכותית לחפש קשר בין אותות אלו לבין מה שהאדם מרגיש. כתוצאה מכך, המערכת למדה לקבוע את המצב הרגשי בדיוק רב למדי, כמעט בזמן אמת.
הדבר המעניין ביותר התגלה במקום אחר. בעבר, רוב המחקרים מסוג זה ניתחו רק את פעילות החומר האפור במוח — המקום שבו נמצאים גופי הנוירונים. אך המחברים החליטו להוסיף גם את אותות החומר הלבן — מעין "כבלים" המחברים בין אזורים שונים במוח.
התברר שדווקא דרך עורקים עצביים אלו עוברת כמות עצומה של מידע על רגשות. כאשר המודל לקח בחשבון גם את החומר האפור וגם את החומר הלבן בו-זמנית, רמת הדיוק שלו עלתה באופן ניכר.
לפני שנים ספורות בלבד נהוג היה לחשוב שרגשות נוצרים בעיקר במבנים נפרדים, למשל באמיגדלה. העבודה החדשה מציגה תמונה מורכבת יותר: רגש אינו חי באזור אחד של המוח. הוא נוצר הודות לפעולה מתואמת של רשת שלמה, המאחדת את קליפת המוח, התלמוס, המערכת הלימבית ומסלולי העצבים המקשרים ביניהם.
אך עולה שאלה פילוסופית מעניינת.
אם מחשב מסוגל לקבוע שאדם חרד או שמח, האם זה אומר שהוא "קרא" את רגשותיו?
לא בדיוק.
האלגוריתם מזהה דפוסים של פעילות חשמלית, שלרוב מלווים חוויות מסוימות. זה דומה לתחזית מזג אוויר. על פי העננים, הלחות והלחץ הברומטרי ניתן לחזות גשם כמעט ללא טעות, אך המכשירים עצמם אינם חשים בריח האדמה הרטובה או בקרירות הטיפות הראשונות.
כך גם כאן. הבינה המלאכותית למדה לחזות רגשות, אך אין זה אומר שהיא יודעת מהם שמחה, פחד או אהבה מבפנים.
עבור מדעי המוח המודרניים, זוהי תוצאה חשובה מאוד. היא עולה בקנה אחד עם תיאוריות של עיבוד חיזויי, לפיהן המוח בונה ללא הרף תחזיות לגבי המתרחש בתוך הגוף ובעולם החיצון. רגשות במקרה זה אינם נוצרים כ"כפתורי אושר" או "מרכזי פחד" נפרדים, אלא כתוצאה מהשוואה מתמדת בין ציפיות המוח לבין מה שקורה במציאות.
למחקר יש גם מגבלות. כל המשתתפים היו חולים באפילפסיה, ולכן לא ניתן להשליך את התוצאות באופן אוטומטי על כלל האוכלוסייה. בנוסף, הרגשות הוערכו על ידי המשתתפים עצמם, ואת מצב הזמן האמת הצליחו לבדוק בינתיים רק אצל ארבעה אנשים.
עם זאת, העבודה מראה עד כמה מהר מתפתח תחום הנוירוטכנולוגיה. בעתיד, מערכות דומות עשויות לסייע בזיהוי תחילתו של דיכאון, התקף חרדה או התמוטטות רגשית עוד לפני שהאדם מודע למתרחש. הדבר פותח אפשרויות חדשות לטיפול בהפרעות נפשיות.
אך במקביל עולה שאלה אתית חדשה: אם הטכנולוגיה תלמד יום אחד לזהות את רגשותינו בדיוק רב על פי פעילות המוח, היכן צריך לעבור הגבול בין סיוע רפואי לבין זכותו של אדם לפרטיות עולמו הפנימי? שאלה זו, ייתכן, תהפוך לאחד האתגרים המרכזיים של מדעי המוח בשנים הקרובות.
