אם הנשמה היא אור, מדוע האדם עלול לצעוד בנתיב החושך?
❓ שאלה:
קיימת מודעות לכך שכל נשמה נמצאת באור. אך מה מניע את האישיות לעבור בנתיב החושך? מדוע ישנם כל כך הרבה אנשים שעוסקים בכשפים, מבצעים טקסים ופולחנים? הרי אם הנשמה היא אור, לשם מה להוריד את התדרים ולצעוד בנתיב החושך? או שמא מדובר במשחק של דואליות?
❗️ תשובת לי:
לא הייתי אומר שישנם אנשים רבים בעלי דינמיקה שלילית. ישנם בדיוק כפי שנדרש לצמיחה הכללית של הציוויליזציה. אתם יודעים, זה כמו בדרמטורגיה – ככל שדרכו של הגיבור מורכבת יותר, כך השינוי שלו בסיום משמעותי יותר. בדיוק לשם כך נחוצים האנטי-גיבורים.
עצם הבחירה בדינמיקה שלילית היא בחירה במסלול התפתחות מורכב ביותר, שרק "נשמות מתקדמות" המוכנות לצלול אל החושך בוחרות בו. הן מודעות לבחירה הזו ויודעות אילו עומסים יהיה עליהן לעבור. התוצאה עבורן תהיה האצה עוקבת בצמיחה. הרי את כל הכאב שהן יוצרות עבור כל יצור, הן יקבלו על עצמן לאחר מכן באיכות כזו או אחרת, בחיים כאלה או אחרים (בין תקופות חיים).
אם נדבר במונחים ליניאריים, הרי שחייהם ה"קודמים" של דמויות בודהה ושל "קדושים" הם בדיוק אותה צלילה לדינמיקה שלילית. לא כולם, אך רבים מהם. אנשים מניחים ש"הישגי קדושה" שכאלה הם תוצאה של תקופות חיים "מבורכות" רבות, אולם לרוב המצב הפוך – מדובר בסבל ממושך בתחתית השליליות, כדי לצבור ניסיון באינטגרציה שלה. לצורך התעלות מעבר לקוטביות נדרש ניסיון רב בחוויית כל הקטבים הקיצוניים.
