ב באוגוסט 2026 נוצר בברלין מחסור במעטפות צהובות מיוחדות, וב- 9–10 בספטמבר הסיפור נודע לתקשורת. יש חדשות שאי אפשר להמציא טוב יותר מהמציאות.
בברלין נתקלה הפרקליטות בבעיה הראויה לפרק נפרד בקומדיה בירוקרטית:
מורשעים יש.
גזרי דין יש.
בתי כלא יש.
גם מקומות בבתי הכלא יש.
חסר דבר אחד.
מעטפות.
ולא סתם מעטפות רגילות, אלא מיוחדות — מעטפות צהובות להתכתבות רשמית. דווקא בהן נשלחות הודעות בעלות תוקף משפטי — ובהן גם ההודעה על המועד שבו על האדם להתייצב כדי להתחיל לרצות את עונשו.
ובשלב הזה אמרה מערכת המשפט לזמן מה:
— אז… בלי מעטפה אנחנו לא יכולים לכלוא אותו.
אפשר לתאר לעצמך את השיחה:
— גזר הדין נכנס לתוקף?
— כן.
— האדם צריך ללכת לכלא?
— כן.
— יש מקום?
— יש.
— אז מה הבעיה?
— המזכירות.
בגלל המחסור במעטפות נאלצו לדחות את משלוח 1500 המכתבים בשבועיים, וביניהם היו הודעות על תחילת ריצוי עונש המאסר.
כלומר, האדם יכול היה בהחלט לשבת בבית ולחשוב:
״נו, טוב… המדינה יודעת איפה אני.״
והמדינה אכן ידעה.
המדינה רק חיפשה מעטפה.
יפה במיוחד העובדה שחלק מהמקומות בבתי הכלא נותרו באותה עת ריקים.
בית הכלא:
— אנחנו מוכנים.
הפרקליטות:
— גם אנחנו.
הנידון:
— גם אני, באופן עקרוני, הבנתי.
המעטפה הצהובה:
— ואילו אותי לא.
הסיבה לא הייתה רק המחסור הבנאלי בציוד משרדי: מערכת המשלוחים הרשמיים עברה לטפסי מעטפות חדשים, והמלאי התברר כלא מספיק.
מאוחר יותר האספקה בכל זאת הגיעה, והעבודה נמשכה.
אבל הסיפור עצמו כבר יפה.
כי אנחנו רגילים לחשוב שאת חירותו של האדם קובעים שופטים, עורכי דין וחוקים.
והתברר שלפעמים בין האדם לבית הכלא עומד מגן אחרון:
מעטפה צהובה שמחירה כמה סנטים. 😄
ואם אי פעם מישהו יאמר:
״אדם אחד לא קובע דבר״,
אפשר להשיב:
— אולי. אבל מעטפה אחת — בהחלט כן.
