מה אם הסיבה העיקרית לכך שטקסט אינו נחרת בזיכרון אינה חולשת המחשבה, אלא רצון עז מדי לעשות הכל בצורה מושלמת?
באופן פרדוקסלי, בעבודה העיתונאית והעריכתית זה קורה כל הזמן: ככל שהמחבר או העורך מנקים את החומר ביתר שאת, ומסירים ממנו כל דבר חי, אישי ולא אחיד, כך נותר בטקסט פחות אופי. הוא הופך למסודר ו- חסר פנים. טקסטים חזקים באמת נשענים כמעט תמיד לא על שלמות, אלא על היותם מזוהים.
חוסר שלמות אינו בעיה כלל. לעיתים קרובות הוא המקור העיקרי לכוחו של המחבר.
חתימת ידו של המחבר חשובה יותר מחלקלקות מושלמת
מחברים רבים מתחילים עם הנחת יסוד כמעט מקודשת: הטקסט חייב להיות ללא רבב. אך במרדף אחר החלקלקות קל לאבד את הדבר היקר ביותר — את נוכחותו החיה של המחבר.
אן לאמוט, סופרת אמריקאית ומחברת ספרים על כתיבה, אינה מסתירה ספקות, מחשבות לא מגובשות ופגיעות, אלא להפך, הופכת אותם לחלק מהטקסט. זו בדיוק הסיבה שספרה Bird by Bird (״ציפור אחרי ציפור״) נקרא כספר אנושי מאוד, חם וחי, ולא כספר לימוד עם נוסחאות הבנויות בצורה מושלמת.
בכך טמון כוחו של חוסר השלמות: הוא יוצר תחושה של נוכחות אדם חי. הקורא אינו רק קולט מידע — הוא מרגיש שמאחורי הטקסט עומד מחבר אמיתי.
ייחודיות אינה מכשול
אצל כל מחבר שכותב לאורך זמן מתפתחים הרגלים משלו: יש מי שנוטה להאריך בסטייה מהנושא, יש מי שאוהב ניסוחים נוקשים, ויש מי שבונה את הטקסט מקטעים-מקטעים. בתחילת הקריירה, תכונות כאלה נתפסות לעיתים קרובות כחסרונות. אך דווקא הן עשויות להפוך עם הזמן לסגנון המזוהה שלו.
ג'ואן דידיון היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך. העיתונאית והסופרת האמריקאית, דמות מפתח ב״עיתונות החדשה״, כתבה תמיד באופן אישי מאוד: בדיוק מרוחק, במבנה מקוטע ועם נוכחות מחברית חזקה. היא ספגה לא פעם ביקורת על סובייקטיביות יתרה, אך דווקא הנימה הזו היא שהפכה אותה למזוהה כל כך. האלבום הלבן ו- שנה של מחשבה מאגית הפכו לקלאסיקה לא למרות הסגנון הזה, אלא בזכותו.
טקסט של מחבר לא חייב למצוא חן בעיני כולם. יכולים להיות לו טעם משלו, גוון קול משלו ואופי משלו.
טקסטים קצרים עובדים טוב יותר
הניסיון לכתוב מיד מאמר גדול ומלוטש להפליא הוא דרך כמעט בטוחה להיתקע בפרפקציוניזם. מועיל הרבה יותר להתחיל בטקסטים קצרים, שבהם אפשר להתנסות, לטעות, לשנות את הנימה ולחפש את הקול העצמי ללא לחץ מיותר.
דייוויד פוסטר וולאס הוא דוגמה מעניינת נוספת . הסופר והמסאי האמריקאי התפרסם בפרוזה עמוסה במיוחד: משפטים ארוכים, הערות שוליים, סטיות פילוסופיות מהנושא ומחשבה דחוסה בכל פסקה. בתחילה, סגנון כזה נראה לרבים עמוס מדי. אך דווקא בטקסטים קצרים בכתבי עת הוא שכלל את הגישה הזו, והקובץ קונסידר דה לובסטר (״לשקול את הלובסטר״) הפך לקלאסיקה מודרנית.
וגם כאן פועל אותו היגיון: חוסר שלמות יכול להיות לא מחדל, אלא צורה של דיוק. לעיתים דווקא הוא הופך את הטקסט לחי ולכזה שנחרת בזיכרון.
מה אפשר לנסות?
קחו מאמר מוכן והחזירו אליו 2–3 רגעים שהסרתם ״למען הניקיון״.
בחרו מאפיין סגנוני אחד שלכם ונסו להפוך אותו ל״כוח-על״.
לפני הפרסום הבא, שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: אם לא אנסה למצוא חן בעיני כולם, איך ייראה הטקסט הזה?
נסו להיות לא מושלמים. לעיתים קרובות דווקא בגרסה הזו מבצבץ לראשונה הטעם המקורי של המחבר — כמו בשוקולד בוטיק איכותי: עם אופי, עומק וטעם לוואי שנחרת בזיכרון.
