לינה גוטמך, אדריכלית לבנונית החיה בפריז, קיבלה את ההזמנה לתכנן את הביתן הקבוע של קטאר בגני ג'ארדיני בביאנלה של ונציה. זהו רק הביתן השלישי מסוגו מזה חצי מאה, והבחירה נפלה עליה לאחר תחרות שבה גברה על שמונה מועמדים לגמר. הצעתה של גוטמך בלטה בבהירות וברגישות למקום, ולא במחוות ראוותניות.
הביאנלה של ונציה הפכה זה מכבר לזירה שבה מדינות מציגות לא רק אמנות אלא גם זהות עצמית. ביתנים קבועים הם נדירים: רוב המשתתפים מצטופפים במבנים זמניים. עבור קטאר, המשקיעה רבות בדיפלומטיה תרבותית, הופעתו של מבנה משלה בג'ארדיני היא צעד לקיבוע מעמדה על מפת האמנות העולמית. גוטמך כבר עבדה עם האזור: היא תכננה את הביתן של בחריין באקספו באוסקה-2025 ואת ביתן סרפנטיין בלונדון בשנת 2023.
המפתח לניצחון הוא תשומת לב להקשר ולקיימות. במקום הצורות המונומנטליות או המופעים הטכנולוגיים המקובלים בביתנים לאומיים, גוטמך מציעה פתרון המתחשב באקלים של ונציה, בחומרים המקומיים ובההיסטוריה של המגרש. בראש חבר השופטים עמד רם קולהאס, הידוע בספקנותו כלפי אקספרסיביות מופרזת. הדבר מעיד על תפנית: מהפגנת עוצמה לדיאלוג עם הסביבה.
נשווה לגישה הטיפוסית: ביתנים רבים בשנים עברו הזכירו דגלים ססגוניים — בולטים אך מתיישנים במהרה. גוטמך פועלת אחרת. הפרויקטים שלה, ובהם הרחבת האגף המערבי של המוזיאון הבריטי, נשענים על שיטה ארכאולוגית — קריאת שכבותיו של המקום. עבור קטאר משמעות הדבר אינה קישוט "מזרחי" גרידא, אלא שילוב של מסורות בנייה מקומיות ופתרונות אקולוגיים שיחזיקו מעמד בלחות ובגאות של ונציה.
תארו לעצמכם יום קיץ שגרתי בוונציה: תיירים חולפים על פני ביתנים זמניים שייעלמו כעבור שנה, ויותירו אחריהם רק זיכרונות ופסולת. המבנה הקבוע של גוטמך, לעומת זאת, יהפוך לחלק מהנוף — כמו בית ותיק שזוכר גם גשמים וגם תערוכות. גישה כזו מפחיתה את העומס על הסביבה ובו בזמן מחזקת את תחושת האותנטיות: המבקר חש לא "ייצוג של קטאר" אלא את יחסה הממשי לעולם.
בחירתה של גוטמך מלמדת כיצד משתנה ההיגיון של פרויקטים לאומיים. הכסף והשאיפות נותרו, אך כעת הם מכוונים לעמידות ולכבוד להקשר. בעולם שבו אדריכלות משמשת לעתים קרובות שיווק, זהו מקרה נדיר שבו הצורה נובעת לא מן הרצון להפתיע אלא מן הצורך להשתלב.
הפרויקט של גוטמך מזכיר: אדריכלות בת-קיימא אינה רק חומרים, אלא גם יכולתו של המבנה לנהל שיח עם המקום ועם הזמן.
