פרו שוב החליפה נשיא — וזה כבר לא חריג, אלא כמעט הקצב הפוליטי של המדינה. ב-18 בפברואר הקונגרס השביע את חוסה מריה בלקאסר לאחר הדחתו של חוסה הרי, ולפני הבחירות הכלליות ב-12 באפריל ראש המדינה החדש צריך לא כל כך לשלוט, אלא לשמור על המערכת מפני שיבוש נוסף.
פורמלית, הסיפור נראה פשוט. חוסה הרי איבד את תפקידו לאחר שערוריית שחיתות סביב פגישותיו שלא נחשפו עם אנשי עסקים סינים, והקונגרס בחר בבלקאסר — שופט לשעבר וחבר קונגרס לשעבר מפרו ליברה, בן 83 שנים. המנדט שלו מלכתחילה קצר: להביא את המדינה לבחירות, ואז להעביר את השלטון למנצח, שייכנס לתפקידו ב-28 ביולי. אם ב-12 באפריל אף אחד לא ישיג יותר מ-50% קולות, הסיבוב השני נקבע ל-7 ביוני.
אבל העלילה המרכזית כאן עמוקה יותר מהתפטרות אחת. בפרו, הנשיא מזמן הפסיק להיות דמות יציבה מובטחת. המדינה חיה במערכת שבה מרכז ביצועי חלש מתמודד עם קונגרס חזק מאוד ומפוצל, והנוסחה החוקתית המעורפלת על "חוסר יכולת מוסרית קבועה" שימשה פעמים רבות להדחת נשיאים.
הוועדה הבינלאומית של משפטנים עוד לאחר משבר 2020 הזהירה שפרשנות מרחיבה כזו מערערת את הפרדת הרשויות והופכת את מוסד הנשיאות עצמו לפגיע למלחמה פוליטית. AP מקשרת ישירות את רצף חילופי המנהיגים הנוכחי למנגנון הזה.
לכן החדשות על נשיא חדש חשובות לא כשלעצמן, אלא כסימפטום. מאז שנת 2021, לפי נתוני AP, הקונגרס הזה כבר הדיח שלושה נשיאים: פדרו קסטיו, דינה בולוארטה וחוסה הרי. זה אומר שהפוליטיקה הפרואנית פועלת כעת לא כתחרות של תוכניות, אלא כמאבק מתמיד על הישרדות. עולה השאלה: האם המדינה יכולה לתכנן רפורמות אם השלטון עצמו חי בקטעים קצרים וכמעט תמיד מסתכל על המשבר הבא?
על רקע זה, לבלקאסר כמעט אין מרחב לפוליטיקה גדולה. המשימה שלו היא להבטיח מעבר רגוע מינימלי, לשמור על יציבות מקרו-כלכלית, לא לשבש את תהליך הבחירות ולהראות שהמדינה עדיין מסוגלת לפעול בצורה צפויה. זה חשוב במיוחד, כי אפילו ממשלת המעבר שלו הראתה במהירות את שבריריותה: במרץ, ראש הממשלה דניסה מיראלס התפטרה עוד לפני ההצבעה החובה בקונגרס, מתוך ספק שתשיג רוב נדרש. ובכל זאת, יש בסיפור הזה רגע חזק אחד: למרות חילופי הנשיאים, כלכלת פרו נותרה יחסית יציבה, והבחירות עדיין נתפסות כהזדמנות אמיתית להתחלה חדשה, לא כפורמליות ריקה.
בדיוק בגלל זה, החלפת הנשיא בפרו היא עכשיו לא רק עוד כותרת מאמריקה הלטינית. זה מבחן לסיבולת הפוליטית של מדינה שלמה.
אם הבחירות באפריל יעברו נקיות ויובילו לאיזון יציב יותר בין הנשיא לקונגרס, פרו תקבל הזדמנות נדירה לצאת ממצב חירום. אם לא, הנשיא החדש מסתכן בכך שיהפוך רק לשם הבא ברשימה ארוכה מדי של מנהיגים זמניים.
