ב-WNBA של העונה הזו סערת ההתקפה לא רק שוברת שיאים — היא משכתבת את התפיסה עד כמה גבוה יכול לטפס רף הקליעה בליגה הנשית. בעוד הפלייאוף כבר מרחף באופק, כמה שחקניות וקבוצות נעות בקצב שעד לא מזמן נראה בלתי אפשרי.
קלסי מיטשל מאינדיאנה פיבר כבר עקפה את השיא הקודם של אייג׳ה וילסון בנקודות לעונה, כשצברה 1034 נקודות עד אמצע ספטמבר. אייג׳ה וילסון עצמה מובילה בממוצע לנקודות למשחק עם 26 נקודות, והקבוצה, פיבר, קולעת בממוצע כמעט 97 נקודות למשחק. מספרים כאלה אינם מקריות, אלא תוצאה של אבולוציה: הליגה נעשתה מהירה יותר, הקליעות משלוש מדויקות יותר, והרוטציה עמוקה יותר.
מאחורי זה עומד לא רק כישרון אישי. הרחבת הליגה, הגעת כישרונות חדשים ושינויים בכללים ובהכנה הפכו את המשחק לפתוח יותר. שחקניות ההגנה נאלצות כעת לבחור לעתים קרובות יותר: לסגור את הקליעות משלוש או להיאבק מתחת לסל. בסופו של דבר נפגע גם זה וגם זה.
קחו למשל את מרינה מאברי מטורונטו טמפו: ביוני היא קלעה 53 נקודות, ושיחזרה את שיא הליגה. הקליעות שלה מחוץ לקשת הפכו לנשק של ממש, והקבוצה סביבה למדה לשחק למענה. זה כמו שבחברה רגילה לפתע כולם התחילו להתאים את עצמם לקלעית גאונה אחת — והתוצאה עלתה מיד.
גם ההיבט הפסיכולוגי חשוב. כששיאים נופלים בזה אחר זה, השחקניות מפסיקות לפחד ״להשקיע יותר מדי״. הלחץ הופך לחופש, והחופש — להחלטות נועזות עוד יותר על המגרש. העסק של הליגה רק מרוויח מכך: יציעי הצופים מלאים יותר, השידורים פופולריים יותר.
השבועות הקרובים יראו אם הקצב הזה יחזיק מעמד עד סוף העונה הסדירה ואם יעבור גם לפלייאוף. כבר כעת ברור: עונת 2026 תיכנס להיסטוריה לא רק כאחת העונות הקולעות ביותר, אלא גם כרגע שבו WNBA הוכיחה סופית — אין תקרה לכדורסל הנשים.
