ביום האחרון של תוכנית האתלטיקה במשחקים האולימפיים לנוער בדקאר זכו הספורטאים הסינים בשתי מדליות זהב, אך העיקר אינו המספרים בפרוטוקול, אלא האופן שבו האתלטים הצעירים הופכים הפסדים וניצחונות להון עתידי.
שנג שיופנג בקפיצה משולשת קבע שיא אישי של 16.18 מטר והקדים את האוזבקי. ואנג יארו בהליכה לנשים למרחק 5000 מטר גם היא קבעה תוצאה אישית טובה ביותר — 22:58,33. המספרים הללו חשובים יותר מזהב בלבד: הם מראים שהאסכולה הסינית מתחילה להניב תוצאות לא רק בענפים הרגילים, אלא גם במקומות שבהם שלטו בעבר יבשות אחרות.
בשלושה ימי תחרויות אספה נבחרת סין באתלטיקה שלוש מדליות זהב, ארבע מדליות כסף ושתי מדליות ארד. זה אינו שיא של המשחקים האולימפיים לנוער הקודמים, אך גם לא כישלון. חשוב יותר משהו אחר: כמעט כל הזוכים במדליות דיברו לאחר קו הסיום על דבר אחד — על חוסר ניסיון בתחרויות גדולות ועל כמה חשוב היה פשוט להיות כאן.
צ'ן שינשיואן, שזכתה בארד בריצת 200 מטר, אמרה בפשטות: לוח הזמנים של התחרויות עזר להתכונן, אך התוצאה אכזבה. היא כבר מתכננת הכנה חורפית כדי לחזור חזקה יותר. מילים כאלה אינן אמירה שגרתית, אלא הודאה שהדרך לפסגה ארוכה ממדליה אחת.
השוו זאת למשחקי אסיה בנגויה, שבהם שלטה סין באתלטיקה. כאן, באפריקה, ברמת הנוער, הכול אחרת: התחרות קשה יותר, וההימור הוא לטווח ארוך. שיא אישי היום יכול לשמש מקפצה ללוס אנג'לס-2028, שבה אותם ספורטאים כבר לא יהיו צעירים.
האתלטיקה הסינית מהמרת בבירור על עבודה שיטתית עם צעירים. לא כל יום מביא זהב, אך כל תחרות מוסיפה ניסיון שאימון ביתי אחד לא יחליף. דווקא נסיעות כאלה מעצבות את האלופים של העתיד.
